הגאון הרב ראובן מרגליות זצ"ל וחיבוריו

בשבוע זה מלאו שלושים שנה לפטירתו של הרב ראובן מרגליות זצ"ל, מגדולי התורה שבדור הקודם, ומראשי רבני הציונות הדתית. הרב כתב כחמישים ספרים, ועשרות מאמרים, בתחומי היהדות השונים, והם הופצו בלמעלה ממאה אלף עותקים, וביותר ממליון קוראים.

למרות התפוצה הגדולה של ספריו, נתקלו כותבי תולדות חייו בקשיים לאסוף פרטים ביוגראפיים על הרב, כי צנוע היה ומיעט לכתוב על עצמו, גם בשיחות פנים אל פנים כשנשאל על כך, היה מתחמק ואומר: "זה לא מעניין". אף על פי כן, נלקטו פרטים עליו מפי מכיריו, ומתוך ספריו.

הרב נולד בשנת תר"נ (1890) בלבוב שבמזרח גליציה, וחי שם עד עלייתו ארצה בטבת תרצ"ה. מאורעות קשים עברו עליו בימי חייו, הוא התייתם מאביו בגיל 14, נאלץ להתחבא שנתיים ימים כדי שלא יגייסוהו לצבא במלחמת העולם הראשונה, והרבנית חיה, אשתו הראשונה, נפטרה על פניו בהיותו בן 40.[1]

הרב ניהל בית מסחר לספרים בלבוב, שהיוה גם מקום מפגש לחכמים. חנות זו והספרים שבה הושחתו ונבזזו על ידי הפולנים בפוגרום שערכו בשנת תרע"ט, פוגרום שבו נפצע גם הרב בגופו.

בשואה נרצחו אחיו אחיותיו ובני משפחותיהם כולם. בספרו 'המקרא והמסורה' כותב הוא, שבשואה נעלמו ספרים רבים שלו ובהם אלפי הערות, וכן הרבה חידושי תורה שכתבם, ושהיו עתידים להיות מודפסים כספרים, ולא התפרסמו בסופו של דבר. במשך שנות חייו האחרונות חלה במחלה קשה, אשתו השניה, הרבנית אסתר, סעדה אותו, והרב נפטר חשוך בנים.

למרות כל מה שעבר, לא הפך הרב לאדם מריר. לאחר עלייתו לארץ, הקים את ספריית הרמב"ם בתל אביב, פיתח וניהל אותה במשך עשרות שנים, והיה מקבל את שואלי עצתו ותורתו בסבר פנים יפות, ומנדב להם מידע רב ומקיף בעין טובה.

הצלחתו של הרב, לעסוק בתורה לחדש בה ולכתוב בהיקף כה רב, עיסוק שמחייב נינוחות נפשית מלאה, מעוררת השתאות. השקפתו התורנית-ציונית שגרמה לו לעלות לארץ ישראל, ויד ה' שעודדה אותו לעשות זאת לפני השואה האיומה, (שכפי דבריו, הוא לא העלה אותה כלל על דעתו), העניקו לארץ ישראל, ולספרות התורנית מרגליות, הטובות מאלפי זהב וכסף.

לא נוכל במסגרת זו להקיף את מגוון תכונותיו המיוחדות של הרב, ולא את מכלול תחומי כתיבתו, כי רבים הם והמצע קצר. אך זאת נאמר: ראוי הוא הרב שיכתב עליו ספר, כשם שכתב הוא חיבורי הערכה וספרים על חז"ל, ועל גדולי ישראל. ספרו הראשון 'תולדות אדם', העוסק בתולדות המהרש"א ובחיבורו, הדפיסו הרב בשנת תרע"ב, בהיותו סך הכל בן עשרים ושתים (!), מעוטר בהסכמות נלהבות. ומאז במשך כל ימי חייו הוסיף וכתב בנושא זה.[2]

ידע הרב מרגליות את סוד הקיצור. לא קיצור המשאיר את הלומד במבוכה הזקוקה לפרשנות נוספת, אלא תימצות המסר בלשון קצרה וברורה. אין הרב מדבר במושגים מעורפלים, אלא במשנה ברורה ומדוייקת. סגנונו אינו כבד, אלא מותאם לציבור הרחב. הרב חיים הירשנזון ביקר אותו על כך, אך הרב בהקדמתו לספרו 'יסוד המשנה ועריכתה'[3], כותב:

"אבל בחפצי גם עתה, כי לא יתיחד ספרי לחוג מצומצם של חוקרים, כי אם יהיה לתועלת כל מתעניין בנושא זה…לא שיניתי גם הפעם מסגנון ההרצאה".

מצד אחד הרב מחדש ומקורי, ומאידך ידיו רב לו בהבאת דברי אחרים בשם אומרם, וממקורותיהם. ספרו 'מרגליות הים' על מסכת סנהדרין[4], מהווה דוגמה מקסימה לשילוב זה. כל עמוד במסכת זוכה להתייחסות מפורטת, ורבים הם תלמידי החכמים, הנעזרים בו.

אחד המאפיינים הבולטים של ספרי הרב הוא יכולתו האדירה לרכז רשימת פרטים ארוכה ממקומות שונים ורחוקים זה מזה, לסדרם כנושא, ולהוכיח בעזרתם יסוד פרשני, מחקרי או למדני. לדוגמה - הרב ריכז את כל שמות המלאכים הנמצאת בכל מקורות חז"ל, סדרם לפי אלף-בית, עם מקבילות והפניות לספרים הממשיכים לדון בנושא, לספרו זה קרא 'מלאכי עליון'[5].

ספר אחר שכולו הוא רשימה ארוכה ומפורטת הוא 'שם עולם'[6]. הרב מרגליות אסף (ללא מחשב!), את כל המקומות בחז"ל, שבהם נחלקו שני תנאים או אמוראים בלי שמפורש מי אמר מה, ומזהה את בעלי השיטות על פי השוואות למקורות אחרים, או על פי עקרונות המוסברים בפתיחה לספרו. ספרו זה משלב עבודת איסוף וסידור נרחבת, עם העמקה בזיהוי השיטות השונות.

הרב מרגליות היה תלמיד חכם חוקר. לצורך עיסוקו התורני, הוא השתמש בדרכי מחקר המקובלות בעולם האקדמי, כגון ברור גירסאות ובדיקת כתבי יד, חקר רקע היסטורי, ובניית נושאים, אך מתוך יראת שמים ושלמות תורנית. יראתו קדמה לחכמתו. דבקותו בהלכה, קבלתו את דברי חז"ל במלוא היקפם, והקפדתו על מנהגי ישראל, עוברים כחוט השני בכל ספריו.

אחת הדוגמאות היפות לכך נמצאת בחיבורו 'הלולא דצדיקיא'[7], בו הוא מפרט את ימי הפטירה של 'גאוני וצדיקי עולם' [8]. חושש הרב שמא בעקבות הפרסום, ימצאו כאלה שיבטלו אמירת תחנון, ויתלו בו את הדבר, ולכן מוסיף הוא:

"אזהרה - "שאל יקל אדם ראשו חס ושלום לבטל תפילת תחנון, שיסדוה… קדושי עליון".

כך גם בהתייחסותו לנוסח ההגדה של פסח. בפתיחתו להגדה שהוציא[9], מדגיש הרב:

"רבותינו קפדו מאד על מטבע זו לבלתי תשונה, וביחוד שלא ידלג אדם על הדרשות האלו לומר רק הפסוקים לבד כדרך הקראים..".

ובהמשך מתייחס הוא לפיוטים שבסוף ההגדה ומדגיש, שגדולי ישראל הקפידו להתייחס אליהם בכבוד, ושהחיד"א בשו"ת 'חיים שאל' הסכים לנדוי שהטילו על מי שהתלוצץ על 'חד גדיא'.

בתוך חיבורו 'שיחות חכמים'[10], כולל הרב פרק בשם 'מנהג ישראל תורה', בו חושף הוא מקורות לכשישים מנהגים. מטרתו בזה היא: "להוכיח כי 'מנהג ישראל תורה', כי לא דבר ריק הוא, כי אם לכל מנהג שורש וענף בתורה ומצווה". כך מסביר הוא, מדוע אומרים 'דווי הסר וגם חרון' בברכת הזימון שבשבע ברכות – כי אנו מצטדקים אם לא שימחנו את החתן והכלה כראוי, כי בזמן הזה אנחנו כל היום דווים, ולכן מבקשים אנו מהשי"ת: 'דווי הסר וגם חרון, ואז אילם בשיר ירון', ונוכל לשמחם בעוצמה וברון.

ובמנחה [m1] ביום כיפורים קוראים בתורה בפרשת עריות במנגינה רגילה, ולא במנגינת ימים נוראים, שהיא מנגינה עצובה, בגלל שכשקוראים פרשת עריות נזהרים אנו, שלא נשמע כ'בוכים למשפחותם' על שנאסרנו בעריות. כמו שנכשלו בזה יוצאי מצרים, כנאמר בפרשת בהעלותך ובגמרא שבת.

ומדוע אומרים 'לחיים' בזמן שתיית יין? מציין הרב את דעת רבי דוד אבודרהם האומר שזו היא צורה אחרת של המילה הארמית 'לחיי', שפירושה – 'כן', והכוונה היא שכשרוצים להוציא אחרים ידי חובה, הם מביעים את נכונותם לכך על ידי אמירת 'לחיים', וכך נוהגים גם כיום, אחינו בני עדות המזרח, שלאחר שאומר המברך: 'סברי מרנן', עונים השומעים: 'לחיים'.

הסבר אחר שמביא הרב הוא בעקבות הגמרא בעירובין ס"ה האומרת, שלא נברא היין אלא לנחם אבלים, ולכן מברכים את השותים, שישתו בהקשר של חיים, ולא בקשר לניחום.

וארחיב על פי דברים ששמעתי מפי הרב שלמה דמארי, לשעבר רבה של תרום. נאמר במשלי 'תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש'. מיהו האובד? בסנהדרין דף מ"ג נאמר שאם סנהדרין גזרה על אדם מיתה, משקים אותו קודם לכן ביין ולבונה כדי לטשטש אותו, שנאמר 'תנו שכר לאובד'. מי הם מרי הנפש? בכתובות דף ח' נאמר שתיקנו לשתות בבית האבל עשר כוסות יין, כדי שיתנחם, ורש"י שם הסביר ש'מרי נפש' הם האבלים. ולכן בניגוד להקשרים הללו, כשאנו שותים יין, אנו מברכים ומאחלים שהשתיה תהיה לחיים ולשמחות.

ונסיים בהברקה שמצטט שם הרב[11]:

"הרב הקדוש ר' אורי מסטרעליסק זצ"ל אמר, שלכן שותים החסידים זה לזה לחיים, כי "לחיים" גימטריא "מנהג" (=98), ומנהג מבטל דין, שנהפך לרחמים".

מנהג ישראל שמבטל דין, הוא עקרון שדנו בו הפוסקים באריכות בהקשרים הלכתיים, אך השרף מסטרעליסק מוצא רמז במילה 'דין', למידת הדין ולעונשים. מנהג שמקורו הוא מעם ישראל, ושתיית היין, השמחה המתלווה לה ואמירת 'לחיים', קושרת את עם ישראל זה בזה, והופכות את מידת הדין למידת הרחמים.[12]

ולסיום נחזור ונאמר, שלא ניתן להעריך במאמר אחד את עוצמותיו של הרב מרגליות. יש לעמוד עוד על צדדים רבים בדרכי עיונו ומחקרו התורניים, על היקף ספריו ורב תחומיותו, על יחסו לארץ ישראל ולעליה אליה, על יחס גדולי ישראל אליו ויחסו אליהם, ועל יחסו לחסידות ולקבלה, ובל"נ עוד חזון למועד.

-----------------------------------------------------------

[1] לצורך הכנת המאמר נעזרתי במר חנניה ווינברגר, בנו המאומץ של הרב מרגליות, ותודתי לו.

וכן באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, תדהר דוד, כרך ה' תשי"ב, עמ' 2121-2119.

מאיר עיניים, וונדר מאיר, ח"ג, הוצאת המרכז לספריות תורניות, בני ברק תשל"ב, עמ' קט"ז.

שנה בשנה תשל"ג, היכל שלמה, טוביה פרשל,עמ' 341-337.

בקי בחדרי תורה, דר' יצחק רפאל, בתוך ספר מרגליות, בעריכת דר' יצחק רפאל, מוסד הרב קוק, י-ם תשל"ג, עמ' ז'-ט'.

ספרי הרב ראובן מרגליות ז"ל, נפתלי בן מנחם, בתוך הנ"ל, עמ' י'-כ"ב.

הרב ראובן מרגליות כחוקר הרמב"ם, ישראל יעקב דינסטאג, בתוך הנ"ל, עמ' כ"ג-ל"ב.

סתרי ספר וסופר, קרסל ג', הוצאת מוזיאון אמנות הדפוס, תשל"ה, 109-105.

ההווה בצל העבר, גורקה יוסף, תשמ"ב, עמ' 187-179.

אנציקלופדיה לחכמי גאליציה, וונדר מאיר, י-ם תשמ"ו, ח"ג עמ' 947.

אנציקלופדיה של הציונות הדתית, י.רפאל וג. בת יהודה, מוסד הרב קוק י-ם תשס"א, ח"ו, 645-639.

[2] בתחילת חיבורו 'תולדות רבנו אברהם מיימוני', לבוב תר"ץ (1930), הוא כותב בצניעותו ובהכרת הטובה: מוקדש לזכר נשמת אשתי אור חיי חיה גננדיל ב"ר מאיר יחיאל, שנקטפה בדמי ימיה, כ"ז סיוון תר"ץ, נשמה זכה, טהורה וחביבה! את היית מלאכי הטוב, שהמרצתיני ואמרת לי גדל, כל המעט שעלה בידי שלך הוא. תנצב"ה. (ההדגשות במקור). [3] ראה: אור המאיר, תולדות רבינו הקדוש הרב מאיר מפרעמישליין, ואביו, וזקנו,וצאצאיהם, לבוב תרפ"ו. תולדות רבינו חיים ן' עטר, לבוב תרפ"ה. ויכוח רבינו יחיאל מפאריז, עם תולדות חייו רבותיו ותלמידיו, לבוב תרפ"ו. תולדות הרמב"ן, בתוך ויכוח הרמב"ן, בילגורי תרפ"ח. תולדות רבינו ליב שרה'ס, בתוך גבורת ארי, לבוב תר"ץ. תולדות רבינו ברוך ממעזבוש, בתוך מקור ברוך, לבוב תרצ"א. תפארת אדם, תולדות מרן דוד משה זי"ע פרידמאן מטשורטקוב, לבוב תרצ"ג?. תולדות רבינו אברהם בן הרמב"ם, בתוך מלחמות השם, מוסד הרב קוק, י-ם תשי"ג. לתולדות "אנשי שם" בלבוב, מוסד הרב קוק, י-ם תשי"ב. לתולדות רבי יהודה הנשיא, י-ם, תשי"ז. תולדות רבינו יהודה החסיד, בתוך ספר חסידים, מוסד הרב קוק, י-ם תשי"ז. [4] יסוד המשנה ועריכתה, סקירה כללית על השתלשלותה מימות אנשי כנסת הגדולה עד חתימתה, ותכנית סידורה, הוצאה רביעית, מוסד הרב קוק י-ם, תשט"ז. [5] מרגליות הים, מוסד הרב קוק י-ם, תשי"ח. [6] מלאכי עליון, מוסד הרב קוק י-ם, תשכ"ד. [7] שם עולם, מוסד הרב קוק י-ם, תשכ"ב. [8] הלולא דצדיקיא, בימ"ס 'ספרייתי', ח.גיטלר, תל אביב תשכ"א. [9] בהקדמתו הוא מסביר את חשיבות ידיעת ימי היארצייט הללו, האחד - כדי להשתטח באותו היום על קברו של הצדיק, ועוד - כדי שיגידו באותו היום דברי תורה של הרב הנפטר. בזמנים קדומים היו דברי התורה נאמרים במסגרת יום צום, וכשירדה תשות כח לעולם, החליפו את הצום בסעודה, ובה אמרו מדבריו. [10] הגדה של פסח, מכון פרי הארץ, י-ם תשמ"ה, מהדורה מחודשת, כוללת חידושים והארות שנמצאו בכת"י, בעזבונו של המחבר זצ"ל. [11] שיחות חכמים, הוצאת 'מרגליות', תל-אביב, תרצ"ח?. [12] עמ' 31. [13] על פי הפניית הרב ב'מרגליות הים' שם, ישנם עוד שני טעמים לאמירת 'לחיים', האחד מוזכר בדעת זקנים מבעלי התוספות על התורה, ויקרא י' ט', והשני על פי תקוני זהר תיקון כ"ד.