האם כבש יונה את נבואתו?

פרק א': הסיבות לבריחת יונה

יונה הנביא מצטווה ללכת לנינווה ולנבא, והוא מסרב ובורח. מדוע מתנגד הוא לבצע את שליחותו? יכול הוא להחזיר את אשור בתשובה, ולהוסיף טוב בעולם, אם כן מהי סיבת התנגדותו?

במכילתא בפרשת בא[1] נאמר:

אמר יונה: אלך לי בחוצה לארץ, מקום שאין השכינה נגלית, שהגויים קרובי תשובה הן, שלא לחייב את ישראל.

רש"י בתחילת יונה מביא פירוש זה, ומוסיף לו הסבר: 'שאין שומעין לדברי הנביאים'.

התשובה הראשונה היא במישור הרוחני, יונה יודע שאנשי נינווה ישובו מיד (כפי שאכן קרה), ואילו עם ישראל אינו מקשיב כלל לדברי נביאיו, ופער זה יגרום לקטרוג רוחני חזק על עם ישראל.

ואילו הרד"ק בתחילת הספר[2] מבאר: "ויהיה בזה עונש לישראל". ולדבריו, חששו של יונה הוא מפני עונש בעולם הזה. לביאור דבריו נקדים ונזכיר שנינווה היתה עיר הבירה של ממלכת אשור. ידע יונה שאם אשור ישוב בתשובה, והפורענות תתבטל ממנו, הוא יעלה ויפגע קשות בעם ישראל. ואכן הדבר התרחש בסופו של דבר, בזה שאשור הגלה את מלכות ישראל שתי הגליות חלקיות, ובסוף הגליה סופית של כל מלכות שומרון ועשרת השבטים. גם ממלכות יהודה לא חשך אשור את ידו, וכבש את כולה בתקופת חזקיה, חוץ מאת ירושלים שנותרה לפליטה.

בפרקי דרבי אליעזר[3], נמצאת תשובה שלישית:

ולמה ברח? אלא פעם ראשון שלחו להשיב את גבול ישראל ועמדו דבריו...פעם שניה שלחו לירושלים להחריבה, כיוון שעשו תשובה, הקב"ה עשה כרוב חסדיו, וניחם על הרעה ולא חרבה, והיו ישראל קוראין אותו נביא שקר. פעם שלישית שלחו לנינוה. דן דין יונה בינו לבין עצמו, אמר אני יודע שזה הגוי קרובי תשובה הן, עכשיו עושין תשובה, והקב"ה שולח רוגזו על ישראל, ולא די שישראל קורין אותי נביא השקר, אלא אף עובדי גילולים.

המדרש מלמד אותנו על שלוש שליחויות נבואיות שהיו ליונה, השניה – על חורבן ירושלים, ובגלל שחזרו בתשובה, ה' חזר בו מהרעה, ובציבור כינו אותו 'נביא שקר' (כמובן שתלמידי החכמים שבדור ידעו, שההלכה היא, שנבואת חורבן יכולה להשתנות אם העם שב בתשובה, אך הליצנים ותומכיהם יצרו תדמית מעוותת, מבלי להתעניין בהלכה). נבואת נינווה היתה השלישית, ויונה שידע שיש סיכוי גדול שאשור ישוב בתשובה, ושה' יבטל את העונש לנינוה, חשש שגם הגויים יתייחסו אליו כנביא שקר. מסגנון דברי המדרש מתבאר, שחששו של יונה אינו על בנוגע לערעור על מעמדה של הנבואה, אלא חשש אישי – יאמרו עליו שהוא נביא שקר.

שיטת המהר"ל מפראג בחיבוריו, ובעקבותיו הראי"ה קוק היא, שכאשר ישנן דעות שונות בחז"ל, אין הן סותרות, אלא משלימות זו את זו, ומביעות צדדים שונים של הנושא. בעקבותיהם נאמר גם אנו, שכל שלוש הסיבות גרמו ליונה להתנגד ללכת לנינווה, גם הקיטרוג שיווצר על עם ישראל, גם העונש שיענש עם ישראל על ידי ממלכת אשור, וגם חששו האישי. ונראה שחששו לכלל ישראל היה המרכיב העיקרי, וחששו האישי הטפל, וכדברי המכילתא:

"יונה דרש כבוד הבן (=עם ישראל), ולא דרש כבוד האב (=הקב"ה)".

פרק ב': שיטת תרגום יונתן והרדב"ז – יונה אינו כובש

הבנו את סיבות התנגדותו של יונה, ונעבור לשאלה אותה שאל רבי דוד בן זמרא[4]: כיצד הרשה יונה לעצמו מבחינה הלכתית לכבוש את נבואתו, הרי אם ה' שולח נביא, חייב הוא לבצע את שליחותו ולנבא! השאלה הזו אינה פשוטה כלל, כי עבירה זו היא מאלו שיש עליהן חיוב מיתה בידי שמים, כפי שאומרת המשנה בסנהדרין[5]:

"הכובש את נבואתו… מיתתו בידי שמים".

ואין לומר שיונה לא התחשב באיסורים, כי הרי כל נביא, צריך להיות גדול בחכמת התורה בעל מידות מעולות, ירא השם וחפץ במצוותיו, ואין הוא יכול להרשות לעצמו להתעלם חלילה ממצוות ה'![6]

תירוץ ראשון המופיע ברדב"ז הוא, שיונה ברח לפני שקיבל את הנבואה. לתירוץ זה ישנן שתי וריאציות: או שקיבל נבואה ללכת לנינווה, אך בינתיים לא נאמר לו מה לומר להם[7], או שאפילו לא קיבל נבואה ללכת לנינווה, אך ידע שיקבל, ולכן ברח עוד קודם שדיבר איתו ה' כלל.

הרדב"ז מביא מקור להסבר זה, מדברי יונתן בן עוזיאל. בפס' ג' נאמר:

"ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' ".

ומתרגם יונתן:

וקם יונה למערק לימא מן קדם דאיתנבי בשמא דה',

ובלשונינו – קם יונה לברוח לים, לפני שהתנבא בשמו של ה'[8].

תשובה נוספת שמציע הרדב"ז היא, שיונה התכוון ללכת לנינווה בסופה של דרכו, וברח לים כדי למשוך זמן, כך שתוגדש סאתה של אשור, והיא תענש, לא תעלה על ישראל, ולא תקטרג.

ומכאן נעבור לתשובה השלישית ברדב"ז. הנחת היסוד שלה היא, שבנבואה הראשונה שמקבל נביא, יכול הוא לסרב לנבא, ואז אין הוא כובש נבואה. רק נביא שכבר קבל נבואה בעבר, ובנבואות הבאות מתנגד לנבא נענש ככובש נבואה.

הרדב"ז קובע, שנבואתו הראשונה של יונה היתה על נינווה, ולכן על פי ההלכה יכול היה להתנגד להיות נביא. אם היה אומר זאת במפורש לקב"ה, היה הקב"ה מקבל זאת, אך הוא בחר לברוח, ועל כן נענש[9].

שלושת פירושי הרדב"ז מהווים הסבר לבעיה ההלכתית ומסבירים, מדוע לא היה ליונה דין של כובש נבואה, ודברי תרגום יונתן מהווים מקור בחז"ל לפירושו הראשון. אך בגמרא במסכת סנהדרין[10] נאמר:

"הכובש את נבואתו – כגון יונה בן אמיתי".

יוצא שהגמרא סוברת, שיונה אכן כבש את נבואתו, ואם כן חוזרת השאלה הבסיסית למקומה: כיצד הרשה הוא לעצמו לעבור על דברי תורה בצורה חמורה כל כך?

פרק ג': הגמרא בסנהדרין - יונה נחרץ

כדי להסביר את דברי הגמרא, נתבונן במהלך בריחתו של יונה, ובמאפייניה, על פי שני הפרקים הראשונים בספר, ועל פי דברי חז"ל.

בירידתו לאניה משלם יונה את התשלום מראש, ולא כשאר המפליגים שמשלמים בסוף הנסיעה[11].

הגמרא בנדרים מוסיפה ומספרת לנו, שיונה לבדו שילם את מחיר כל הספינה ("ספשיל"!)[12], ולא רק עבור עצמו.

בזמן הסערה, ישן יונה בירכתי הספינה, ורב החובל מעירו ואומר לו:

"מה לך נרדם, קום קרא אל אלוקיך, אולי יתעשת האלוקים לנו ולא נאבד". יונה אינו מגיב לדברי רב החובל, ונשאלת השאלה - מה פשר שתיקתו? מדוע אין יונה מתפלל אל ה', כשם שהמלחים מתפללים איש אל אלוהיו?

והתשובה היא, שיונה אינו מעוניין בקשר עם הקב"ה. הוא בורח מפניו, ויודע בעליל שהסערה מתרחשת בגללו, וכדבריו בהמשך:

"כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם".

אין לו מה להתפלל על הפסקת הסערה, מה שמתבקש ממנו הוא ללכת לנבא על נינווה, וברגע שיסכים למלא את שליחותו, סביר שתפסק הסערה.

בהמשך, מחליטים המלחים להפיל גורל, ולנסות בעזרתו להגיע לאיש הגורם לסערה. מה ההגיון בזה, הרי הנחת יסוד בכל גורל היא, שהגורם או האשם נמצא בין האנשים שביניהם מוטל הגורל, ומי יערב להם על זאת, הרי יתכן שהגורם לסערה הוא טבעי, או גורם חיצוני?

התשובה לכך טמונה בדברי פרקי דרבי אליעזר האומר, שהסערה היתה רק לאניה זו, וכל שאר הספינות היו שטות בהשקט ובבטחה, ולכן הבינו מלחיה שהגורם לסערה נמצא ביניהם[13].

מהמילים "ויפילו גורלות" מדייק המצודות, שהפילו הרבה גורלות, ופעם אחר פעם נפל הגורל על יונה, ומזה הבינו ללא פקפוק, שיונה הוא הגורם.

רק עתה מגלה להם יונה שהוא נביא שבורח משליחותו, ודבריו מצטרפים לכל ההוכחות שמצויות כבר בידי המלחים, שהסערה נגרמה בגלל יונה.

המלחים שואלים:

"מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו".

סביר, שהם מעלים בדעתם את אפשרות השלכתו של יונה לים, אלא שמאד מאד לא נעים להם להציע לאדם להרוג אותו, ולכן הם שואלים מה הוא מציע. יתכן שהם משערים שיהיה ליונה פתרון אחר לבעיה, ואולי עכשיו יחליט הוא ללכת לנינווה ולנבא. אך כאן למרבה ההפתעה עונה יונה בלי היסוס:

"שאוני והטילוני אל הים".

יונה נחרץ בהחלטתו שלא לבצע את שליחותו, ואין הוא מתפשר, גם במחיר השלכתו אל הים. נחרצותו של יונה, מתבטאת לכל אורך הפרק, ולכן גם שילם את מחיר כל האניה ומראש.

עתה מבינים אנו גם כיצד קודם לכן הצליח לישון בירכתי הספינה, בעוד הסערה משתוללת סביבו. הוא נרדם לא מחמת יאוש ונסיון להנתק, אלא מתוך שליטה עצמית והחלטיות. יונה החליט לברוח, והוא ישן מתוך שליטה פנימית.

המלחים למרות מצוקתם הקשה, אינם ממהרים להשליך את יונה, בגלל שאין הם רוצים להרוג אדם בקלות, וגם בגלל שאין הם יכולים להרשות לעצמם לעבור עבירה כזו חמורה בזמן שחייהם בסכנה[14], וביחוד כנגד נביא של ה'. עבירה כזו עלולה בקלות להוריד אותם למצולות יחד עם יונה. אמנם אין הם מכירים את ה', אך את כוחו וגבורתו הם פוגשים ברגעים אלו בצורה מוחשית ביותר. ולכן נוקטים הם בשלושה צעדים מקדימים.

בתחילה הם מנסים לחתור ליבשה, אך ללא הצלחה.

לאחר מכן הם מתפללים לקב"ה, שלא יעניש אותם על השלכת יונה לים והריגתו.

ולבסוף הם מורידים אותו לים אך בשלבים[15], בתחילה עד הברכיים והים נרגע, מעלים אותו, והים סוער מחדש. מורידים אותו עד הטבור והסערה שוקטת, מעלים - והיא מתחדשת. אותו התהליך חוזר, כשמטילים אותו עד צוארו, וכשמעלים אותו, ורק אז הם מטילים אותו סופית.

יונה והמלחים בטוחים שהוא הושלך למותו. ואל נא נטעה בהבנת המאורעות, לאחר כתיבת הספר, אנו יודעים היום, שיונה לא מת, שהדג בלע ופלט אותו, ושה'סוף היה טוב'. אך בשעת מעשה אין המלחים, ולא יונה עצמו יודעים, שהוא ינצל, וכולם בטוחים לחלוטין שהוא הולך אלי מותו.

אך כאן מתרחש נס. ישנו תכנון אלוקי מששת ימי בראשית, שימתין ליונה דג שיבלע אותו.

אדם שטבע ח"ו, לאחר כארבע דקות ללא חמצן למוחו ישאר צמח, ולאחר כרבע שעה מגיע למצב של מוות קליני, אך ליונה עשה ה' נס, הדג אינו אוכל אותו, והוא ממשיך את חייו בתוך הדג.

אדם רגיל, כשרואה שגם תכנונו למות נכשל, וגם בזה לא צלחה דרכו, נכנע, שב בתשובה, ומוכן לשנות את דרכו. אך יונה אינו אדם רגיל! הוא ממשיך בהחלטיות בדרכו, גם במעי הדג, וגם לאחר כל המאורעות שעברו עליו, ואינו פונה אל ה' אפילו במצב זה במשך: "שלושה ימים ושלושה לילות".

רש"י מביא את דברי חז"ל[16], שיונה הועבר מבטן דג זכר, ל'דגה' נקיבה, ורק אז מתוך הדחק התפלל יונה לקב"ה, שב בתשובה, הסכים ללכת לנינווה, והדג פלטו לשם כך.

האם שהותו של יונה במעי הדג היא עונש? לפי הגמרא בסנהדרין נראה שלא. ישנה בחירה חופשית בעולמינו. הקב"ה נתן לכל אחד אפשרות לבחור בטוב, או בהפכו, ואין הוא מתערב בבחירתו. לעומת זאת אצל יונה, הקב"ה משפיע, מעודד, מכווין, ואפילו לוחץ על יונה לחזור בתשובה.

מדוע זכה יונה בזכות נדירה זו?

בגלל כוונתו ורצונו הבלתי מתפשר בטובת עם ישראל, ולמרות שלמעשה חטא בכיבוש נבואתו, עודד אותו הקב"ה, לחזור בתשובה. אם כן, כשמדגימה הגמרא את כובש נבואתו, היא אומרת: "כגון יונה בן אמיתי", כי כך היה מצבו של יונה עד שהתפלל אל ה' ממעי הדגה, אך בסופו של דבר חזר בתשובה וניבא לנינווה את נבואתו, ולכן לא התחייב מיתה בידי שמים.

ומצד שלישי, היה מחיר לכיבוש הנבואה. על הפסוק: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר"[17]. אומרת הגמרא ביבמות[18]: "שנית דיברה עימו שכינה, שלישית לא דיברה עימו שכינה". בגלל שיונה כבש את נבואתו, נענש הוא בהפסקת נבואתו[19].

נמצאנו למדים שלדעת הגמרא, מעשהו של יונה הוא מורכב, וכך גם תאורו והתגובה עליו. מחד – כבש יונה בפועל את נבואתו, ולכן אפשר לכנותו 'כובש נבואה', מאידך – כוונתו ורצונו היו רצויים, ולכן עודדו הקב"ה לחזור בתשובה, ולכן גם בסופו של דבר לא התחייב מיתה בידי שמים, ומצד שלישי – על כיבוש הנבואה נענש בהפסקת נבואתו.

פרק ד': רבי נתן - יונה הוא כמשה ודוד

ונסיים בדברי רבי נתן. בסוף המכילתא[20] מופיעה הציטטה הבאה:

רבי נתן אומר: לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים, שנאמר – ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים. וכן תמצא האבות והנביאים, היו נותנים עצמם על ישראל.

במשה מה הוא אומר? ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. אם ככה את עושה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי.

בדוד מה הוא אומר? הנה אנכי חטאתי, ואנכי העויתי, ואלה הצאן מה עשו, תהי ידך בי ובבית אבי. הא בכל מקום אתה מוצא האבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל.

בחטא העגל, שהוא המקור הראשון, וכך גם בחטא בקברות התאווה, לא השתתף משה, ובכל זאת היה מוכן למסור את נפשו על עם ישראל.

כך גם דוד. אמנם הוא חטא בספירת עם ישראל, אך שלושת העונשים שה' נתן לו לבחירה היו עונשים על עם ישראל. דוד בחר בדבר, שהוא מגפת מוות, אך לאחר שה' ביצע זאת, הוא ביקש מה' שיפנה את המגפה אליו ולמשפחתו (יש כמובן לדון בשאלה מדוע היה העונש על עם ישראל, כאשר על פני השטח נראה שדוד הוא החוטא).

רבי נתן משווה את יונה למשה ולדוד. בעיקר מהשוואתו למשה, אך גם לדוד, למדים אנו, שיונה לא חטא בכיבוש הנבואה, אלא ברח כדי להציל את עם ישראל, ושהיה מותר לו לעשות זאת, או בגלל דברי תרגום יונתן, או בעקבות שאר הסברי הרדב"ז. כך גם מהלשון החיובית שנוקט בה רבי נתן ביחס ליונה: "הא בכל מקום אתה מוצא האבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל"[21].

לסיכום, מוצאים אנחנו שתי גישות בחז"ל, האם להתייחס ליונה כחוטא הכובש נבואתו עם כוונות טובות עבור עם ישראל, או שבבריחתו הוא מוסר נפשו בצורה חיובית עבור עם ישראל כמשה ודוד, ואינו כובש נבואה.

מאמר זה התפרסם לראשונה ב'הצופה' - המוסף התורני ספרותי, (ט' בתשרי תשס"ב). [1] מכילתא דרבי ישמעאל, מסכת דפסחא, על הפס' הראשון, ד"ה בארץ מצרים. [2] ובמצודות - ביתר באור, ובאברבנאל בצורה דומה. [3] לרבי אליעזר בן הורקנוס, פ"י. [4] שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תתמ"ב. [5] דף פ"ט ע"א. [6] עיין רמב"ם שמונה פרקים פ"ז, הל' יסודי התורה פ"ז ה"א, מורה נבוכים ח"ב פל"ב, ואברבנאל עמוס א' א'. [7] ומסתמך על זה שבפסוק נאמר: "וקרא עליה", ולא נאמר מה לקרוא. [8] על התשובה לשאלה הנוספת – כיצד עבר יונה על הציווי שקבל בנבואתו ללכת לנינווה, יעויין שם. [9] דברי הרדב"ז אינם עולים בקנה אחד עם דברי הפרקי דרבי אליעזר הנ"ל, האומר שלפני הנבואה על נינווה, היו ליונה שתי נבואות קודמות. [10] פ"ט ע"א. [11] פרקי דר"א פ"י, ורש"י יונה א' ג'. [12] נדרים ל"ח ע"א, (וברש"י יונה שם), ומסורת ביד חז"ל שהמחיר היה ארבעת אלפים דינרי זהב! [13] גם הרד"ק א' ה' הסביר את המציאות על פי הפרדר"א, והביא מקור לדבריהם ממילות הפסוק: "בשלמי הרעה הזאת לנו"; "באשר למי הרעה הזאת לנו". וברד"ל על פרדר"א דייק זאת מהלשון: "כי הים הולך וסוער עליהם". [14] כך הם אומרים בפס' י"ד: "אל נא נאבדה בנפש האיש הזה, ואל תתן עלינו דם נקי". [15] על פי פרדר"א שם. [16] מתבסס על השוני בין לשון 'דג' ללשון 'דגה'. המקור - ילקוט שמעוני יונה, ובפרדר"א אינו. [17] יונה ג' א'. [18] צ"ח ע"א. [19] בגמרא שם, ובתד"ה על עסקי, ישנה מחלוקת על היקף הפסקת נבואתו. [20] מכילתא דרבי ישמעאל שם. [21] ומסיבות אלו דחוק לומר שדברי רבי נתן מתייחסים רק לכוונתו של יונה ולא למעשה בריחתו, וגם קשה לאחד במקרה זה את שתי הגישות המנוגדות בחז"ל.