שליחויות הנביא ותפקידיו

א. תשובה, תוכחות ועונשים[1]

אחד מתפקידי הנביא העיקריים הוא לנסות להחזיר את העם בתשובה. הנביאים האחרונים הרבו להוכיח את עם ישראל על חטאיהם, תוך דרישה לחזור בתשובה[2]. לעיתים קרובות מתארות התוכחות את חטאי העם, ובעקבותם את העונש שעתיד לבוא עליו. כך נאמר בישעיה[3]:

הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה...הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע... הוי גיבורים לשתות יין, ואנשי חיל למסוך שכר. מצדיקי רשע עקב שחד, וצדקת צדיקים יסירו ממנו. לכן כאכול קש לשון אש, וחשש להבה ירפה, שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה.

כך גם ירמיהו הנביא מוכיח את יושבי ירושלים על שהפרו את הברית שכרתו לשחרר את העבדים והשפחות העבריים לחופשי. וכך נאמר[4]:

ויהי דבר ה' אל ירמיהו מאת ה' לאמר...ותשובו אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרא דרור איש לרעהו, ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו. ותשובו ותחללו את שמי ותשיבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שילחתם חפשים לנפשם, ותכבשו אותם להיות לכם לעבדים ולשפחות. לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב ונתתי אתכם לזועה[5] לכל ממלכות הארץ.

הנביא מוכיח את העם[6] על שעברו על שני דינים: גם על ההשתעבדות המחודשת בעבדים בשנה השביעית לעבדותם[7], וגם על הפרת הברית שכרתו, שהיא כמו שבועה[8]. זו הסיבה שבגללה מזכיר הנביא[9] "ותשובו ותחללו את שמי", כי אדם העובר על שבועה מחלל את שמו של ה', כמו שנאמר[10]: "ולא תשבעו בשמי לשקר, וחיללת את שם אלוקיך אני ה' "[11]. כמו כן מודיע להם הנביא את עונשם החמור.

הנביא מבקש להשיג בדבריו אלו כמה מטרות: לנסות להשפיע על החוטאים לשנות את דרכם לטובה; להראות לדור החוטא והנענש את שליטת ה' בעולם, ואת ידיעתו במה שיקרה בעתיד; והשלישית להנחיל את המסרים הללו לדורות הבאים[12].

בנבואות מופיעות גם דרישות ישירות לתיקון הדרכים, המעשים והדעות. למשל בעמוס[13]:

כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו. ואל תדרשו בית אל, והגלגל לא תבואו, ובאר שבע לא תעבורו...

ולעיתים מתמודד דבר ה' שבנבואה עם דעות ורעיונות שקנו שביתה בחברה. למשל היו אנשים בממלכת ישראל שציפו לבוא יום ה' בקרוב ונמנעו מלשוב בתשובה, ואליהם אומר הנביא[14]:

הוי המתאווים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור[15].

ב. נחמות עתידיות

תפקיד אחר של הנביא הוא נחמה. בעיקר בספרי הנביאים האחרונים ישנן הרבה פרקי נחמה עתידית: פרקים רבים בספר ישעיהו מפרק מ' ואילך, ובספר יחזקאל מפרק מ' עד סוף הספר ישנו תאור מפורט של בית המקדש העתידי, כולל סדרי הקרבה וסדרי שלטון. גם בספר ירמיהו, שרובו תוכחות ופורענות, פרקים ל-לא הם פרקי נחמה, שמטרתם לתת לעם תקווה לעתיד טוב יותר. עם הנצח זקוק בדרכו הארוכה לציפיה לישועה, ולאמונה אמיתית בעתיד טוב רוחני וגשמי כאחד.

ג. מניעת תשובה הענשה ופרסום העונש

הרמב"ם בהלכות תשובה הבהיר שבדרכי ענישת הקב"ה את החוטא לעיתים העונש הוא מניעת התשובה מהחוטא, כך שעוונותיו יגרמו לו למות ולהיאבד מן העולם. ואלו דבריו[16]:

ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה, עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהיה הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה[17].

אין מדובר על עונש רגיל ומצוי, אלא, כפי שמדגיש הרמב"ם, שרק חטאים גדולים ורבים, שנעשו ברצונם ומדעתם של החוטאים, עלולים להביא את העונש הגדול הזה. הרמב"ם מדגים את עונש מניעת התשובה בשש דוגמאות מהתנ"ך. אחת מהן עוסקת בדברים שאמר ה' לישעיהו בזמן הקדשתו[18]:

ויאמר, לך ואמרת לעם הזה, שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו. השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו.

וכתב הרד"ק בפירושו השני:

ויש לפרש שמעו וראו ציווי במקום אית"ן[19], כאילו אמר תשמעו ותראו, כלומר אתם שומעים באזניכם דברי הנביאים המוכיחים אתכם ואין אתם מבינים... ואתם משמינים בכוונה לבבכם, ומכבידים אזניכם.

על פי פירוש זה אין בפסוק ציווי לנביא, והשימוש בבנין הציווי הוא במשמעות בנין עתיד. 'השמן' מתאר את מצב העם, שבו ישנו מצב של מניעת התשובה כתוצאה של עונש המגיע ישירות מהקב"ה, ואין לנביא צד ביצירתו. לעומת זאת הפירוש הראשון ברד"ק שונה:

יש מפרשים שמעו וראו לשון ציווי כמשמעו, וכן השמן, וזה דין ומשפט מאת ה' יתברך כשירצה החוטא לחטוא, הקב"ה מונע ממנו דרכי התשועה עד שיקבל עונשו...

לפירוש זה 'השמן' הוא ציווי המוטל על הנביא, ותפקידו בסיטואציה זו הוא למנוע תשובה! על הנביא מוטל תפקיד שונה מכל תפקידיו המצויים, ועליו להוציא לפועל את העונש שהקב"ה מטיל על העם. כיצד יעשה זאת הנביא? הרי הנביא לא יאמר לעם לעבור עבירות!

ונראה שקיימת אפשרות לומר דבר אחד, וליצור השפעה הפוכה על השומע - למשל לחזור פעמים רבות על הנאמר באופן שלא יישמע; לומר את הדברים בעיתוי מרגיז ומקומם, או במקום שאינו מתאים; לומר את הדברים לאנשים שבעקבות האמירה יתחזקו בהתנגדותם.

האם היה נביא שבעצם נבואתו גורם להעניש את העם? לכאורה מופרך הדבר מעיקרו, הרי תפקיד הנביא הוא לבוא ולנבא לטובת העם, ולא לרעתו!

כאשר מגיע אליהו להר חורב מתגלה הקב"ה אליו בקול דממה דקה. לאחר ההתגלות אומר לו הקב"ה[20]:

לך שוב לדרכך מדברה דמשק, ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם. ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך. והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע.

כיצד ימית אלישע, לא מצאנו שבפועל הרג אלישע מעם ישראל אלא את ארבעים ושנים הילדים ביריחו? ואכן יש המסבירים את הפסוק על מאורע זה[21].

אך הרד"ק מסביר אחרת, וכך הוא אומר:

כי בהוכיחו אותם ולא היו שומעים אליו ולא היו שבים מדרכם הרעה, האויבים יבואו עליהם והרגום, וכאילו הוא היה ממית אותם, כי יותר היו ענושים כשהיה מזהיר להם ומצווה משלא היה מזהיר.

לאחר שראינו את ישעיהו מונע תשובה, ואת אלישע מעניש, נחזור לרמב"ם בהלכות תשובה. הוא מזכיר שם בדבריו גם את פרעה, שנמנעה ממנו התשובה "לפי שחטא מעצמו תחילה, והרע לישראל הגרים בארצו... נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעין ממנו, לפיכך חיזק הקב"ה את ליבו".

ממשיך הרמב"ם ושואל:

ולמה היה שולח לו ביד משה, ואומר לו שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקב"ה שאין אתה משלח?... כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו.

מטרת השליחות הנבואית של משה היתה פרסום ענין העונש של מניעת התשובה לכל באי עולם. על ידי זה שמשה מתרה, פרעה מסרב בצורה לא הגיונית, והמכות נמשכות ומחריפות, רואים כולם את יד ה' המתערבת בבחירתו של פרעה, ומונעת ממנו לשוב בתשובה.

ד. דרישה לישום דיני תורה

נוסף לתוכחות הכלליות והדרישות שהנביא דורש מהעם, ישנן אמירות נבואיות המתייחסות למאורע ספציפי, וליישומו של דין בהווה נתון. דבר ה' שבפי הנביא מתערב במציאות העכשווית מתוך מטרה לשנותה, לקדם אותה, ולהדריך את הנפשות הפועלות לפעול על פי דרך ה' המפורטת.

כך למשל שמואל הנביא מושח את שאול למלך על ישראל[22], ולאחר שהוא עצמו מודיע לשאול על סילוקו מהמלוכה הוא מושח את דוד[23]. מצוות מינוי מלך הינה מצווה מן התורה, כפי שנאמר[24]: "שום תשים עליך מלך" וכו'. וכך גם פסק הרמב"ם [25]: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך"[26]. עיתוי משיחת שאול 393 שנה[27] מאז שנכנסו לארץ נאמר לשמואל בנבואה, וכך גם משיחת דוד שהתבצעה שלוש שנים מאוחר יותר.

גם מלחמת עמלק ומצוות מחייתו הם מצווה מן התורה[28]:

"והיה בהניח ה'...תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".

אך עיתוי המלחמה נאמר לשמואל בנבואה:

ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך על ישראל... כה אמר ה' צב' פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל... עתה לך והכיתה את עמלק...[29]

בניית בית המקדש גם היא מצוה מן התורה: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם"[30], והרמב"ם בספר המצוות[31] וביד החזקה[32] פסק אותה להלכה[33]. אולם עיתוי המצוה לא היה ברור ללא הנבואה. דוד רצה לבנותו בעצמו, ונתן הנביא מדעתו התיר לו לבנותו ואף ברך אותו על כך, אך לאחר מכן מקבל נתן נבואה מאת ה' שלפיה נאסר על דוד לבנות את בית המקדש, ודווקא בנו הוא זה שיבנהו[34].

במלחמת ברק ודבורה[35] נאמר:

ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי, ותאמר אליו הלא צוה ה' א-ל-הי ישראל לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון. ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו, ונתתיהו בידך.

ובאר רש"י: הלא צוה - ביד משה 'כי החרם תחרימם' כך שנויה במכילתא[36].

דהיינו, דבורה הנביאה מצווה את ברק לצאת למלחמה ספציפית, עם סדר כוחות מדוייק, ועם מיקומים מדוייקים של הצבאות הלוחמים, ועם התוצאות הצפויות של הקרב, והכל על פי נבואה מדוייקת בהווה. אך הציווי המוזכר בחז"ל הוא הציווי בתורה[37]:

כי החרם תחרימם החתי והאמרי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי, כאשר צוך ה' אלוקיך.

הוי אומר, הנבואה במקרה זה מיישמת דין כללי של 'החרם תחרימם' למציאות ספציפית, בזמן ובמקום נתונים.

גם עיתוי הקמת בית שני תלוי בנבואה ספציפית. חגי דורש מעולי הגולה לבנות את הבית שני בשנת שתים לדריוש בא' באלול[38], והם אכן מתעוררים לכך.

ה. מעורבות בענייני הממלכה והמלך

הנביא נשלח להביא את דבר ה' גם בעניינים צבאיים, מדיניים וממלכתיים. כך שמואל מצווה את שאול להמתין לו שבעה ימים לפני שיקריב את קרבנותיו סמוך לקרב עם הפלישתים, וזוהי הוראת שעה בנבואה[39]. לאחר ששאול אינו מחכה, מודיע לו שמואל בנבואה שמלכותו תסתיים, ושהוא יוחלף[40]. ולאחר ששאול לא מילא את ציווי ה' בנוגע למחיית עמלק, מודיע לו שמואל סופית בנבואה שהוא סולק ממלכותו[41]. שלא כמינויו למלך, סילוקו ממלכותו אינו מצווה מהתורה, אלא דבר ה' בנבואה המתערב בענייני המלוכה.

גם אחיה השילוני מודיע לירבעם בנבואה, שה' החליט לפלג את הממלכה ולהמליכו על עשרת השבטים[42], וישעיהו אומר לאחז לא לפחד מפקח בן רמליהו ומרצין מלך ארם שעולים להלחם על מלכות יהודה[43].

ובימי חזקיהו, כשסנחריב כובש את כל ערי יהודה הבצורות, ולאחר מכן עולה וצר על ירושלים ושליחו רבשקה מגדף את ה', מודיע ישעיהו למלך חזקיהו שאין לו להיכנע, כי ה' יגן על ירושלים, שסנחריב לא יצליח לכובשה, ושהוא יחזור לארצו ויפול שם בחרב[44]. בניגוד לירמיהו שאומר לצדקיהו להיכנע ולצאת אל מלך בבל, ושאז הוא ינצל:

ויאמר ירמיהו אל צדקיהו כה אמר ה' אלוקי צב'... אם יצא תצא אל שרי מלך בבל וחיתה נפשך והעיר הזאת לא תשרף באש, וחייתה אתה וביתך. ואם לא תצא אל שרי מלך בבל ונתנה העיר הזאת ביד הכשדים ושרפוה באש, ואתה לא תמלט מידם[45].

האם חובה על המלך להוועץ עם נביא בענייני הממלכה, או שיכול הוא לחכות עד שהנביא יגיע אליו? הגמ' בתענית[46] שואלת: "מפני מה נענש יאשיהו [שנהרג במלחמתו עם פרעה נכו במגידו]? מפני שלא נמלך בירמיהו". ומכיוון שישנו עונש למדנו שישנה גם חובה לשאול. סביר שחובת השאלה היא רק במקרה של ספק, או כשישנה אי בהירות במציאות או במצב הרוחני של העם. אך מאידך במדרש איכה רבתי[47] כתוב, שהיה דו שיח בין ירמיהו לבין יאשיהו, ממנו משמע שירמיהו בא ודיבר איתו ביוזמתו או שיאשיהו פנה אליו, ואם כן אין ראיה שנענש בגלל שלא התייעץ, וא"כ אין הוכחה לחובת היוועצות[48].

העובדה שהנביא ניבא למלכים ולעם בענייני הממלכה, אינה אומרת שמצידם הם בהכרח רצו איתו קשר. למשל חזקיהו למרות היותו מלך צדיק אינו רוצה לפגוש את ישעיהו; בגמרא במסכת ברכות כתוב[49] שחזקיהו אמר שישעיהו צריך לבוא אליו ואילו ישעיהו אמר להיפך, עד שהקב"ה הביא יסורים על חזקיהו, ואמר לישעיהו לבקרו ביקור חולים.

לא תמיד הקשיבו המלכים - גם הכשרים שבהם - לדברי הנביאים. כאמור לעיל לא הקשיב יאשיהו לדברי ירמיהו, וגם צדקיהו אינו מקשיב לדבריו, כנאמר: "ויאמר ירמיהו אל צדקיהו כי אגיד לך הלוא המת תמיתני, וכי איעצך לא תשמע אלי"[50]. בניגוד לנבואת ירמיה, אין צדקיהו נכנע למלך בבל, הוא נופל בידו, ובעקבות כך נשרף בית המקדש.

ו. מעורבות בחיים פרטיים

קורה שהנביא מתערב גם בחייו הפרטיים של אדם. מצאנו שקריאת שמו של אדם יכולה שתאמר בנבואה; כך הקב"ה משנה את שמם של אברם ושרי[51], וקורא לשלמה בשם ידידיה: "וישלח ביד נתן הנביא, ויקרא את שמו ידידיה, בעבור ה'"[52].

אך יתכן שקריאת השמות הללו קשורה לענייני המלוכה והממלכה, כי שלמה המלך אינו אדם פרטי, אלא מלך; כך גם אברהם אבינו ושרה אמנו הם יסוד האומה, ואינם אנשים פרטיים.

גם אליהו, כשהוא מגיע לצרפת אשר לצידון, מבקש מהאשה האלמנה שהוא פוגש לאפות לו עוגה קטנה מהקמח שבידה, ומנבא לה:

כי כה אמר ה' אלוקי ישראל[53] כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, עד יום תת ה' גשם על פני האדמה[54].

וכך אכן מתרחש, ואליהו פותר לאלמנה ובנה את בעייתם הקיומית למשך שנה בנס על פי הנבואה[55].

ועל אלישע מסופר שפתר בעיה פרטית של תלמידיו בדבר ה'[56]:

ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלוקים לחם ביכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו, ויאמר תן לעם ויאכלו. ויאמר משרתו מה אתן זה לפני מאה איש, ויאמר תן לעם ויאכלו כי כה אמר ה'[57] אכול והותר. ויתן לפניהם ויאכלו ויותירו כדבר ה'.

אולם הדוגמה הידועה ביותר היא ללא ספק המקרה של שאול והאתונות[58]. שאול הנשלח על ידי אביו לחפש אתונות שאבדו, מחפשם יחד עם נערו, ומשאינו מוצאם מציע לו נערו לשאול את שמואל הנביא על מקומם. מצורת הצגת הדברים על ידי הנער ברור שכך היה מקובל בזמנם לעשות, וששמואל נענה לכך ברצון.

ואכן הרמב"ם כותב שאפילו צורכי היחיד היו נאמרים לנביא בנבואה[59]:

...אין הנביא עומד לנו אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם, משובע ורעב מלחמה ושלום וכיוצא בהן, ואפילו צרכי יחיד מודיע לו, כשאול שאבדה לו אבדה, והלך לנביא להודיעו מקומה[60]...

גם הרמב"ן בפירושו לתורה מתייחס לנושא[61]:

השיב משה לחותנו, צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני, כי יבא אלי העם לדרוש אלוקים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה יקרא 'דרישת אלוקים', וכן יעשו עם הנביאים, כמו שאמר: 'לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלוקים לכו ונלכה עד הרואה'[62], וכן: 'ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה'[63], שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו, וכן: ותלך לדרוש את ה' [64], כמו שפירשתי שם.

הרמב"ן מפנה אותנו לדבריו בבראשית, שם הוא כותב:

ותלך לדרוש את ה' - לשון רש"י להגיד מה יהא בסופה[65]. ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל, כטעם דרשתי את ה' וענני[66], דרשוני וחיו[67], חי אני אם אדרש לכם[68].

בביאור "ותלך לדרוש את ה' " נחלקו רש"י והרמב"ן, לרש"י זו שאלה לנביא וקבלת תשובה ממנו[69], ואילו לרמב"ן זו תפילה, ולעיתים כוללת היא גם נבואה המבררת האם התקבלה התפילה. גם הרמב"ן מסכים ששאלו בנביאים על דברים פרטיים גשמיים, אלא שלדעתו התהליך התבצע דרך תפילת הנביא. אדם היה בא לנביא עם שאלתו, והנביא היה מתפלל עליו, ואז עונה לו גם על שאלתו. ולעיתים בקשתו של האדם מהנביא היתה ישירות שיתפלל עבורו, ואז הנביא היה מתפלל, ומודיע לו בעקבות התפילה והנבואה האם התקבלה התפילה.

בפירושו לפרשת שופטים[70] מוסיף הרמב"ן שהקב"ה אסר עלינו לשאול בנחשים ובקוסמים, בגלל שהם תועבה לפניו. ומאידך בגלל מעלתינו נתן לנו נביאים שמהם אנו יכולים לדרוש את העתידות, והם יאמרו אותם בדיוק ולטווח רחוק, ומותר לנו לדרוש את העתידות רק מהנביאים:

וטעם תמים תהיה עם ה' אלוקיך שנייחד לבבינו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות לנביאיו או מאנשי חסידיו, רצונו לומר אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים...

ומוסיף הרמב"ן ומצטט את דברי חז"ל מהספרי[71]:

אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו - שמא תאמר להם יש במה לישאל ולי אין לי לישאל, תלמוד לומר ואתה לא כן נתן לך ה' אלוקיך. והנה זו ראיה בכל מה שפירשנו, כי הנחשים שורש דבר נמצא בם, ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם.

הרמב"ן רומז למחלוקתו עם הרמב"ם. לדעת הרמב"ם אין בקוסמים ובמנחשים כל אמת[72], ואילו הרמב"ן סובר שיתכן שיהיה בדבריהם צדק חלקי לעתיד הקרוב בלבד. אולם מוכח מהספרי גם שעם ישראל היה מתייעץ עם הנביאים גם בענייניהם פרטיים.

גם בספר התניא לרש"ז מליאדי מופיעים דברים דומים. הוא מוכיח את חסידיו "אהובי אחי ורעי", על המנהג להתייעץ בחכמים על עניינים גשמיים, וכך הם דבריו[73]:

ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון[74] לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים... כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו. כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה ויראת שמים אינם מושגים רק בנבואה, ולא לחכמים לחם...

מפורסמים גם דברי הגר"א. בפירושו למשלי כותב הוא[75]:

כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומין זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שוים. וכשהיו נביאים היו הולכין אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבעת גופו. וזהו 'לאדם מערכי לב'[76], שלו לא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה' בכל לבבו, 'ומה' מענה לשון', על ידי הנביא איך יתנהג.

האם דברי הגר"א עוסקים רק בהכוונה רוחנית, או גם בהכוונה בעניינים גשמיים, כגון בבחירת מקצוע, בחירת בת זוג, מקום מגורים, וכדומה?

הגר"א השתמש בדבריו פעמיים בביטוי 'לדרוש את ה'', כלשון הפסוק: "ותלך לדרוש את ה'"[77] שנאמר ברבקה, וכן בשמואל "...כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלוקים"[78]. רבקה דרשה את ה' בנוגע להריונה, ושאול - בנוגע לחיפוש האתונות, ולכן סביר שדעתו שהנביא עזר גם בעניינים הגשמיים הפרטיים.

ונסיים בדברי המלבי"ם בנוגע להבדל שבין השמות 'רואה' 'ונביא'. נאמר בפסוק[79]:

לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלוקים לכו ונלכה עד הרואה, כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה.

ומסביר המלבי"ם:

כותב הספר יודיענו, בל נתפלא איך היה זה שעל שור ועל כל אבידה היו הולכים אל הרואה, והיו נותנים לו בשכרו כסף... מה שלא מצינו כזאת בכל הנביאים אשר היו אחרי הדור ההוא[80], אומר כי יש הבדל בין הנביא בדור אחרון ובין הרואה לפנים, שהנביא נקרא שמו על שם דברותיו ותוכחותיו, על כי ה' דיבר בו וישלחהו להגיד לעם פשעם... ולא שלחהו במלאכות ה' רק לצורך ענייני הכלל והגוי כולו, ולא חל רוח הקודש עליו להראותו דברים פרטיים הנוגעים אל היחידים. אבל הרואה נקרא בשמו, על שם שהיה צופה ברוח הקודש השורה עליו על כל הדברים ההווים והעתידים וגם ענייני היחידים ופרטיהם. ועל כן היו בורחים מן הנביא אשר היה תמיד מגיד פשע ומוכיח עלי עוון, ורדפו[81] אחר הרואה, באשר כל אחד השיג ממנו מבוקשו על הגניבה, ועל האבידה, ועל החולה, ועל האשה והבנים, והיו נותנים לו תשורה ומתן בעבור שהתבודד לעיין על ענייניהם...

שם 'רואה' נאמר על הצופה בנבואה גם על ענייני הפרט, ואפילו על ענייניו החומריים. בעוד ששם 'נביא' נאמר לדעת המלבי"ם על הנביא המוכיח את העם, ומתייחס רק לענייני הכלל.

ז. מעשים נבואיים

בתנ"ך מופיעים מעשים שהנביא עושה אותם בציוויו של הקב"ה. ירמיהו מצטווה לקנות אזור פשתים, לשים אותו על מתניו, ולא להביאו במים, לאחר מכן הוא מצטווה לטמון את האזור בנקיק סלע, וכך הוא עושה. לאחר מכן מסביר לו ה' בנבואה מהי משמעות המעשה[82]. כך גם[83] עליו לקנות בקבוק חרס ולשוברו בפני העם, כפי שהוא אכן עושה. לאחר מכן[84] הוא קונה שדה מחנמאל בציווי ה' בזמן סיום המצור הבבלי על ירושלים.[85]

מהי משמעות מעשים אלו? לשם מה נעשו?

במעשה הבקבוק שבירמיהו נאמר[86]:

ושברת הבקבוק לעיני האנשים ההולכים אותך. ואמרת אליהם כה אמר ה' צב' ככה אשבור את העם הזה ואת העיר הזאת כאשר ישבור את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפה עוד, ובתופת יקברו מאין מקום לקבור. כן אעשה למקום הזה נאם ה' וליושביו, ולתת את העיר הזאת כתופת.

מטרת המעשה היתה להמחיש לקהל השומעים את המסר הנבואי.

הרמב"ן כותב שישנם למעשים הנבואיים משמעות נוספת[87]:

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו. ודע, כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים[88]. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצוה לברוך: והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת, ואמרת ככה תשקע בבל וגו'[89]. וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, ויאמר אלישע ירה ויור, ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם[90]. ונאמר שם[91] ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר: להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה, ועתה שלש פעמים תכה את ארם. ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ, ועשה לו דמיונות[92] בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה.

לדעתו, כאשר עושה הנביא מעשה על פי הנבואה, הוא יוצר תהליך רוחני שיגרום למעשים גדולים שיווצרו בעתיד. המעשה הנבואי המוקטן הוא הבסיס בפועל למעשה הגדול. ההשוואה בין מעשי האבות - הנביאים, לבין מעשי הבנים, הצאצאים, אינו רק בדמיון שישנו בין המאורעות שקרו להם, אלא - מעשיהם של האבות יצרו את הנעשה לבנים.

אך מדברי הרמב"ן: "ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו", משתמע חידוש נוסף והוא, שגם מעשים נבואיים שנעשו בנביאים באופן סביל מהווים יצירה לעתיד. הרמב"ן משתמש בלשון "כי כאשר יבוא המקרה לנביא" וכו', 'יבוא' פירושו הוא שהנביא היה פסיבי, ובכל זאת מעשיו הם סימן לבנים.

מקור לדברי הרמב"ן נמצא בדברי הזוהר הקדוש[93]:

אמר רבי יצחק: ווי לאינון חייביא דעלמא דלא ידעין ולא משגיחין בעבידתיה דקודשא בריך הוא, ואנון לא מסתכלי דכל מה דהוי בעלמא מעם קודשא בריך הוא איהו, דאיהו ידע בקדמיתא מה דלהוי בסופא דכתיב[94] מגיד מראשית אחרית, ואיהו אסתכי ועביד עבידן בקדמיתא בגין לסלקא לון לבתר יומין. תא חזי אלמלא דאנסיבת שרי לגבי פרעה לא אלקי הוא, ואלקאותא דא גרים אלקאותא לבתר כן דילקון מצרים בנגעים גדולים, כתיב הכא נגעים גדולים וכתיב התם[95] ויתן יי' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים, מה להלן עשר מכות אף כאן עשר מכות, כמה דעביד קודשא בריך הוא נסין וגבורן לישראל ליליא, אוף הכא עבד לה קודשא בריך הוא לשרה נסין וגבוראן ליליא[96].

הזוהר מדגיש, שהמכות שלקה פרעה על ידי שרה גרמו למכות מצרים מאות שנים מאוחר יותר. אין כאן רק השוואה בין שני מאורעות בשתי תקופות, אלא יצירה וגרימה[97].

סיכום

התייחסנו במאמר זה לחלק ניכר מתפקידיו השונים של הנביא, למשימותיו המיוחדות, ולגווניו השונים של דבר ה', אותו אומר הנביא לעם, הנושא לא מוצה עד סופו, ועוד חזון למועד.

ישנן משימות שבהן דורש הנביא את כבוד ה' - 'כבוד האב', וישנן אחרות שבהן הוא פועל לטובת העם ולכבודו - 'כבוד הבן'[98].

נמקם ונסווג את השליחויות והמשימות השונות המוטלות על הנביא כפי שהזכרנום במאמר זה, ונסווגם לפי כבוד האב והבן. נתייחס רק למטרה העיקרית של כל משימה.

החזרה בתשובה תוכחות ועונשים הם כבוד האב, כפי שהוזכרו במפורש בחז"ל, ובפרק א'.

נחמות עתידיות הם כבוד הבן וטובתו. (פרק ב').

נביא כמונע תשובה, כמעניש, וכמפרסם עונש, הוא כבוד האב (פ"ג).

דרישה לישום ספציפי של דיני התורה, היא כבוד האב, וכן מעורבות בענייני הממלכה והמלך (פרקים ד'-ה').

מעורבות בחיים פרטיים בעניינים הגשמיים הם טובת הבן וכבודו (פ"ו).

המעשים הנבואיים המוזכרים בפרק ז' הם חלק מהנבואה, בין אם נועדו להמחשה, ובין לשיטת הרמב"ן ומקורו שבזוהר, שהם חלק מביצוע הנבואה, ולכן נבואה שהיא לכבוד האב גם המעשה הנבואי הוא לכבודו, וכך בנבואה שהיא לכבוד הבן.

מאמר זה פורסם לראשונה בהמעין, מה, ב (טבת תשס"ה), עמ' 32-18. [1] מתפקידיו העיקריים של הנביא הוא להביא את דבר ה', לסוגיו השונים, לציבור וליחיד. במאמר זה (שנכתב בסיוע מכון מופ"ת) נסווג את דברי הנביא לסוגיהם, ונציין תפקידים ומשימות נוספות המוטלים על הנביא. [2] ישנם נביאים המנבאים בעיקר למלכות יהודה כגון ישעיהו, ישנם בעיקר למלכות ישראל כגון עמוס, ישנם על שניהם כגון מיכה, ויש שניבאו לאחר גלות שומרון כגון ירמיהו. [3] ה, יח–כד. [4] ירמיהו לד, יב-יז. [5] לזעוה קרי. [6] רש"י ורד"ק בפס' ח מביאים את דברי סדר עולם, שמאורע זה התרחש בשנה השביעית לצדקיהו. [7] כמבואר בשמות כא, ב. [8] במדבר ל, ג. ובענייני מצוה מבואר יותר בדברים כג, כב-כד. [9] ירמיה לד, טז. [10] ויקרא יט, יב. [11] קיימים שני סוגי ניסוח לשבועות. אדם יכול לומר 'אני נשבע ש'..., ומאידך יכול הוא להזכיר את אחד משמותיו המובהקים של ה' ואחריו את המשפט שעליו הוא נשבע, והמשמעות היא שכמו שה' הוא אמיתי וקיים לעד, כך דברי יהיו כאלה. אם חלילה שיקר האדם, או לא עמד בהתחייבות שנטל על עצמו בשבועה, מוסר הוא חלילה מסר הפוך: כשם שדברי הם שקר כך גם שם הקודש, ולכן שבועת שקר היא חילול השם. גם אם אין הוא מזכיר במפורש בשבועתו את שם ה', משמעות השבועה היא כאילו הזכירו, וחילול השם בחילול השבועה הוא בהתאם. שבועה לקיים מצוות קלה משבועת רשות (כמבואר בנדרים ח, א בתוספות, בר"ן וברא"ש). מדוע אם כן מתייחס הנביא בחומרה גדולה כל כך להפרת הברית, הרי היא לקיום מצווה? יתכן שבגלל שהברית נכרתה ע"י המלך במעמד כל העם יש לה מעמד של חרם המלך (עי' רמב"ן ויקרא כז, כט, וב'משפט החרם'). חומרה מיוחדת קיימת כשהעבירה נעשית בשעת סכנה, וכאן היתה זו הפוגה בתוך המלחמה, כמבואר בפס' כא-כב. [12] יש לציין שהכיוון העיקרי של התוכחות הנבואיות הוא יראת העונש, וספק אם תוכחות כאלו היו מתקבלות בדורנו. ואכמ"ל. [13] ה, ד-ה. [14] עמוס ה' י"ח [15] יעויין עוד ב’פרקי הדרכה בהוראת נביאים ראשונים', יהודה קיל, בעריכת יצחק רפאל הלוי עציון, מוסד הרב קוק, י-ם תש"ל. [16] פ"ו ה"ג [17] ר' יצחק עראמה בספרו עקידת יצחק בשער ל"ו, חולק על הרמב"ם, וסובר שאין כלל עונש מניעת תשובה. [18] ישעיה ו, ט-י. [19] בנין ציווי כתוב במקום בנין עתיד, שמשתמש באותיות אית"ן בתחילת הטיות הפועל. [20] מל"א יט, טו-יז. [21] רש"י שם. [22] שמ"א ט, טו-יז, וכן שם י, א. [23] שם טז, א-יג. [24] דברים יז, טו. [25] הל' מלכים פ"א ה"א. [26] לדיון מקיף בנוגע למצוות מינוי המלך, גדריה, תנאיה ומקורותיה, עיין במקורות המופיעים בספר המפתח לרמב"ם מהד' פרנקל שם, ועל פרטי המצוות שלפני הלכות מלכים. [27] 14 שנים של המשכן בגלגל, 369 שנים בשילה, 10 של שמואל, כמבואר בזבחים קיח, ב. [28] דברים כה, יט. [29] שמ"א טו, א-ג. [30] שמות כה, ח. [31] מצות עשה כ. [32] הלכות בית הבחירה פ"א ה"א. [33] בשני המקורות אין הרמב"ם מזכיר את סוף הפסוק 'ושכנתי בתוכם', יתכן משום שלדעתו מטרת המקדש העיקרית היא הקרבת הקרבנות ועליה לרגל, ולא השראת השכינה כדעת הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה. [34] שמ"ב פרק ז. [35] שופטים ד, ו-ז. [36] בפני רש"י עמדו הדברים במכילתא, ואני מצאתים בילקוט שמעוני שופטים רמז מג. [37] דברים כ, יז. [38] חגי פרק א. [39] שמ"א י, ח. [40] שם יג, יג-יד. [41] שם טו, כח-כט. [42] מל"א יא, כט-לט. [43] ישעיהו ז, ד-ט. [44] מל"ב פרק יט. [45] ירמיהו לח, יז-יח. [46] דף כב, ב. [47] פרק א אות נג, על הפס' 'צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי'. [48] במדרש שם נאמר: "ולא שמע אל דברי נכו מפי אלוקים - זה ירמיהו שאמר ליאשיהו כך מקובלני מישעיה רבי וסכסכתי מצרים במצרים (כלומר שמצרים תפול בגלל מלחמות פנימיות, ולא מחמת מלחמה חיצונית עם יאשיהו למשל), ולא שמע לו, אלא אמר לו, משה רבה דרבך לא כך אמר וחרב לא תעבור בארצכם? וחרבו של אותו רשע עוברת בארצי ובתחומי! והוא לא היה יודע שכל דורו עובדי עבודה זרה היו...אמר רבי מני: שלוש מאות חיצים הורו בו עד שנעשה גופו ככברה, והיה ירמיהו מצית אחריו לידע מהו אומר, ומה היה אומר? צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, פיהו ופי סרסורו". לפי המדרש אין ירמיהו אומר נבואה מפי עצמו, אלא מצטט פסוק מישעיה ומיישמו למציאות הספציפית, אך יאשיהו מצטט פסוק אחר מהתורה ומישמו בצורה הפוכה. ירמיהו מוסיף: כך מקובלני מישעיה רבי, ואין הוא אומר כך קיבלתי אני או כה אמר ה'. אמנם בעל המדרש אומר שאלה הם דברים מפי אלוקים, וכך גם אומר יאשיהו עצמו: צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, פיהו ופי סרסורו, הוא ירמיהו (כ"כ מתנות כהונה שם). וכאן יש לשאול, האם קיבל ירמיה נבואה בעצמו המיישמת את דברי ישעיהו למציאות, או שכך הוא הבין בשכלו את דברי נבואת ישעיהו, או שההבנה הזו בדברי ישעיהו היתה ברורה ללא ספק אחר שהועברה במסורת שמצרים לא תיפול ביד אויב חיצוני? מפשטות הלשון משתמע כאחת משתי האפשרויות האחרונות, ועדיין צריך ברור. [49] דף י, א. [50] ירמיהו לח, טו. [51] בראשית יז, ה, טו. מל"א יז, יד-טז. [52] שמ"ב יב, כה. [53] אלה הן מילות פתיחה לנבואה. [54] מל"א יז, יד-טז. [55] אמנם ניתן לדחות ולומר שכאן אליהו ניצב בפני בעיה אישית, שהרי היה בורח מפני אחאב ואיזבל והיה צריך להתקיים, וממילא אין כאן דאגה לאדם הפרטי אלא רק אגב הדאגה לנביא. [56] מל"ב ד, מג. [57] מילות פתיחה לנבואה. [58] שמ"א פרק ט. [59] יסוה"ת פ"י ה"ג. [60] אין כוונת הרמב"ם לומר שכל תפקידו של הנביא הוא רק לגלות עתידות, שהרי בפ"ז ה"ז הוא כתב: "ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם". כוונתו היא להוציא מדעה שסוברת שהנביא "יעשה דת אחרת, או יוסיף מצוה או יגרע”, כפי שכותב הוא בהמשך דבריו. [61] שמות יח, טו. [62] שמ"א ט, ט. [63] מל"ב ח, ח. [64] בראשית כה, כב. [65] גם דעת ר"י אברבנאל בבראשית ובשמות שם היא כרש"י. [66] תהילים לד, ה. [67] עמוס ה, ד. [68] יחזקאל כ, ג. [69] האברבנאל בבראשית ובשמות שם, מסכים עם רש"י, וכותב שפירושו הוא הנכון. [70] דברים יח, ט ד"ה לא תלמד, ופס' יג ד"ה תמים תהיה; וכן בבראשית יז, א ד"ה והיה תמים, וכן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם הוספות למצוות עשה מצוה שמינית. [71] ספרי דברים סי' קעד. [72] רמב"ם יד החזקה הל' ע"ז פי"א הט"ז (אך בהלכות יסודי התורה פ"י ה"ג הוא כותב שהקוסמים והמעוננים מקצת דבריהם מתקיימים, ומקצתם אינם מתקיימים, ואפשר שיטעו בכל). [73] ספר התניא אגרת הקודש פרק כב (מהדורת אשכול תשמ"ה י-ם, דף קלד ע"א). [74] צ"ל ותיקין. [75] טז, ד (תודה לרב משה פיליפ שליט"א מהדיר הספר שהאיר עיני במקומו המדוייק של המקור). [76] שם פס' א. [77] בראשית כה, כב. [78] שמ"א ט, ט. [79] שם. [80] לפי המלבי"ם תופעת שאלת הרואה על עניינים פרטיים גשמיים התקיימה רק בדורו של שמואל; בשאר המקורות לא מצאנו הגבלה זו. [81] כצ"ל; בפנים בט"ס: 'ורדפום'. [82] ירמיהו יג, א-יא. [83] פרק יט. [84] פרק לב. [85] יש לדון בנפרד על מעשים נבואיים ההופכים את הנביא ללעג וקלס, כפי שמתואר בהושע פרק א'. [86] ירמיהו יט, י-יב. [87] בראשית יב, ו. [88] ופירושו: כאשר תעבור גזירת עליונים ממצב של גזירה פוטנציאלית למעשה (גם אם מיניאטורי) הדומה להתרחשות העתידית שאליו נוגעת הגזירה, תתקיים הגזירה בוודאות. [89] ירמיהו נא, סג-סד. [90] מל"ב יג, טז-יז. [91] פס' יט. [92] 'דמיונות' כאן הם הפועל בדמיון שהוזכר לעיל. [93] בראשית דף פב, א. [94] ישעיהו מו, י. [95] דברים ו, . [96] תרגום (קרוב לתרגומו של בעל הסולם): ...ווי לרשעי העולם הללו, שאינם יודעים ואינם משגיחים במעשיו של הקב"ה, והם אינם מסתכלים שכל מה שקורה בעולם מעם הקב"ה הוא, שהוא יודע בתחילה מה יהיה בסוף, שכך כתוב: מגיד מראשית אחרית. והוא רואה ועושה מעשים בתחילה כדי להעלות אותם לאחר זמן (יפה תרגם בעל הסולם: 'כדי לחזור עליהם ולעשותם [בשלמות] לאחר זמן', והוא תרגום ופירוש ענייני, ולא מילולי). בא וראה, אלמלא שנלקחה שרי אל פרעה הוא לא היה לוקה, והלקאה זו גרמה הלקאה לאחר מכן, שילקו המצרים בנגעים גדולים... [97] כאן הקב"ה הוא זה שעושה בתחילה את המעשה הקטן, שיוצר בעקבותיו את המעשה הגדול בעתיד, והאבות במעשיהם דומים בזה אליו. [98] ראה גר"א ישעיהו ו ח ד"ה ומי ילך לנו, את המונחים כבוד האב והבן שאב הגר"א מהמכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא, מסכתא דפסחא פרשה א' ד"ה בארץ מצרים.