שומרי החומות שלחמו והללו שנרדמו בשמירה

המלחמה שהחלה ביום ירושלים התנהלה בשתי חזיתות – חיצונית ופנימית.

החיצונית כנגד החמאס ושותפיו בעזה, והפנימית נגד רבים רבים מערביי המדינה ששיתפו איתם פעולה. לפי הפרסומים, ולפי הביצועים, המלחמה החיצונית תוכננה במשך תקופה ארוכה, כנראה חמש שנים, והיא כללה מטרות מדוייקות, מודיעין מעולה עד לרמה של מספרי טלפון של האזרחים, וביצוע מהיר וחד (בליץ בלע"ז, המזכיר את מלחמת סיני, את מלחמת ששת הימים, ועוד).

היה בה גם ממד הפתעה, מידור, ובטחון שדה, בזה שלא זלגה החוצה שום ידיעה מקדימה, למרות החטטנות והאובססיה העיתונאית שקיימת במחוזותינו. ניתן לחלוק האם המשימה בעזה הושלמה. לטעמי, ולטעם 75% מהיהודים במדינת ישראל, היה עדיף להמשיך את המתקפה, ולא להיענות ללחציו של ביידן, שהופעל בבהילות על ידי ידידיו החמאסניקים, אך גם התוצאות הנוכחיות משביעות רצון: הפתיעו את המחבלים בעצם התגובה שתוכננה מראש; הצליחו להונות אותם; המנהרות הפכו למלכודת מוות; מגדלים פרחו באוויר, או נכון יותר נבלעו באדמה; מצבורי תחמושת הושמדו; כיפת הברזל יירטה הרבה מהרקטות; הכוח הימי של החמאס הוכה ויצא מכלל פעולה, ועוד.

וכאן ניתן ברכות ויישר כוח גדול לרמטכ"ל אביב כוכבי, שמרגע שנכנס לתפקידו חתר להכרעה מהירה, חדה וכואבת לאויב, תוך כדי שילוב יחידות שונות, ותוכניות חדשות, הוא הצליח להחזיר לצה"ל את רוח הנצחון הקרבי, ואת החתירה למגע ולהכרעה (בקרב אחד הוא אינו מצליח, והוא הקרב נגד הפמניסטיות הרדיקליות, המגובות בתקשורת ובבג"ץ, אך הקרב הזה הרבה יותר קשה מהקרב נגד החמאס...).

שונה ממנו הוא הקרב נגד האויב הערבי הפנימי, כאן המערכת נכשלה ובגדול. המודיעין המשטרתי, ובעיקר השב"כ, שהיו אמורים להתריע בפני הממשלה ובפני מערכת בטחון הפנים מפני מהומות רחבות ומקיפות, ולהציע להם דרכים מעשיות להגנת היהודים במדינה – לא פעלו, השב"כ שהצליח בעזה, נכשל בתוך תחומי ארץ ישראל הקטנה. והכשלון השני הוא איטיות התגובה. ברגע שהתבררו ממדי הקטסטרופה, היה על המפכ"ל להעזר מיידית בכוחות צבאיים, ולמגר את המלחמה האנטישמית, שנכפתה נגד היהודים, נגד דתם ובתי הכנסת שלהם, במדינת העם היהודי. ואם המפכ"ל מכל מיני שיקולים – שאינם ברורים לי – לא נעזר בצבא, היה על ראש הממשלה, על שר הבטחון, ועל השר לבטחון פנים להורות לו ולצבא להשתלט מחדש על הערים המעורבות, ועל צירי התנועה במדינה, ולעצור מיידית את המלחמה האכזרית שבה פתחו רבים מערביי המדינה.

את הנעשה אין להשיב, ולא נכנס לוועדות חקירה ולדרישות פיטורין, אך ישנה אמירה חכמה הקובעת, שחכם אינו חוזר על אותה הטעות פעמיים! על השב"כ ועל המשטרה להיות ערוכים מיידית לאפשרות נוספת כזו, שלא תבוא ח"ו, ולהכין תוכנית אופרטיבית כיצד לגייס מילואים, כיצד לנייד אותם ואת כוחות המג"ב, וכן(!), גם כיצד ניתן להעזר ביהודים המקומיים בשלבי הביניים, עד להגעת הכוחות המקצועיים.

כל כוח מילואים חייב לדעת מראש מהי הגיזרה המיועדת לו, מה משימותיו, כיצד הוא מגיע במהירות לשטח הכינוס שלו, כיצד מצטייד, וכיצד הוא נערך להגנה, ובעיקר להתקפה. אזכיר בצער ובכאב, את תרומתם השלילית של מערכת המשפט הישראלית, של הפרקליטות, ושל רבים מקובעי הטון התקשורתי במדינה. במקום לעמוד לצד העם היהודי, ולעזור לאחיהם ההרוגים, המוכים, הפצועים, הנשדדים, והמאויימים, בחרו הם בדרך חתחתים אחרת, בדרך של ' ִשׂ ְפ ֵתי ֲח ָלק ֹות, ָלשׁ ֹון ְמַד ֶבֶּרת ְגּ ֹדל ֹות' (תהלים י"ב ד'). למרות השפעתם השלילית, הקב"ה שומר על עמו ישראל, ונתן לצה"ל כוח לעשות חייל, ולהנחית על האויב הערבי-איסלמי בעזה מכה ניצחת!

ותאזרני חיל למלחמה, תכריע קמי תחתי! אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א-להיו