קבלת הנבואה, אמירתה וכתיבתה

תוכן עניינים

פתיחה

פרק א': לא כל המתקבל נאמר, ולא כל הנאמר נכתב

פרק ב': אמירה מושהה

פרק ג': קבלה – תוכן, אמירה – מילה מילה

פרק ד': תהליכי הנבואה

פרק ה': חזרה מנבואה לטובה - רק בקבלה ולא באמירה

פרק ו': כתיבה מאוחרת ועל ידי אחר

פרק ז': התתכנה דרגות נבואה שונות בקבלה, באמירה, ובכתיבה?

פרק ח': השלמות

פתיחה

האברבנאל בהקדמתו לספר ירמיהו כותב, שתהליך הנבואה מתפצל לשלושה שלבים: שלב ראשון הוא קבלת הנבואה מהקב"ה לנפש הנביא, לדעתו ולשכלו. שלב שני הוא אמירת הנבואה מהנביא לשומעים, ושלישי – כתיבת הנבואה. במאמר זה נוכיח שאין שלושת השלבים הללו זהים, ושישנם ביניהם פערים והבדלים. נתייחס בעיקר לנביאים, במידה מועטת גם לתורה, שהרי היא הנבואה של משה גדול הנביאים - למרות השוני המהותי בינו לבין שאר הנביאים - ולא לכתובים שנכתבו ברוח הקודש[1]. במסגרת זו נפרט ונרחיב בנוגע לשבעה הבדלים הקיימים בין הקבלה, האמירה הכתיבה, ובפרק ההשלמות נציין בקצרה עוד שבעה הבדלים נוספים.

פרק א': לא כל המתקבל נאמר, ולא כל הנאמר נכתב

נתחיל בדבר הבסיסי והוא, שישנן נבואות שמקבל הנביא רק לעצמו, ואין הוא אומר אותן כלל לאחרים. אלה הם דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:[2]

הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב לבו ולהוסיף דעתו, עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ…[3]

במה תלוי הדבר אם יקבל נבואה רק לעצמו, או גם לאחרים? במורה נבוכים[4] מתייחס לכך הרמב"ם, ואומר שהדבר תלוי במידת השפע ששפע על הנביא, בדומה לשפע החכמה, ואם זכו החכם והנביא למידת שפע מרובה, תעבור החכמה והנבואה מהם לאחרים:

אפשר שיבואהו מן הנבואה מה שישלים הנביא לא זולת זה, ואפשר שיבואהו ממנו מה שחייב לו שיקרא האנשים וילמדם וישפיע עליהם משלמותו, הנה כבר התבאר לך כי לולא זה השלמות הנוסף, לא היו החכמות מחוברות בספרים, ולא היו הנביאים מפייסים בני אדם לדעת האמת, כי לא יחבר חכם דבר אחד לעצמו ללמד עצמו מה שכבר ידע, אבל טבע השכל כן הוא שישפיע לעולם, וימשך ממקבל זה השפע למקבל אחר אחריו, עד שיגיע אל איש אי אפשר שיעברהו השפע ההוא אבל ישלימהו לבד...זה הענין מחייב למי שהגיע לו זה השיעור הנוסף מן השפע, שיקרא בני אדם על כל פנים יקובל ממנו או לא יקובל...

על פי האמור לעיל יוארו דברי המכילתא דרבי ישמעאל[5]: "ראתה שפחה על הים, מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל..".

מבחינת אמירת הנבואה, ישעיה ויחזקאל אמרו נבואות לאחרים, ובזה בודאי היו גדולים מהשפחה שלא הגיעה לכך מעולם, הם גם זכו למספר רב של ראיות נבואיות ובהזדמנויות שונות, בעוד שהשפחה ראתה רק פעם אחת. אך במעמד קריעת הים, ראה כלל ישראל ובתוכו גם השפחות, ראיה נבואית לעצמם, מבלי לומר לאחרים, ראייה שאליה לא הגיעו אפילו נביאים כישעיהו ויחזקאל. נוכחנו לדעת שלא כל נבואה המתקבלת - נאמרת.

כך גם לגבי השלב הבא - לא כל נבואה הנאמרת נכתבת. הגמרא במגילה[6] אומרת:

הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים[7], אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה

כלומר, מזמן היות עם ישראל לעם, ועד הפסקת הנבואה בתחילת בית שני, היו הרבה נביאים שאמרו נבואות, אך לשלב השלישי של כתיבת הנבואה, לא הגיעו, כי נבואתם לא נצרכה לדורות.

פרק ב': אמירה מושהה

בספר ירמיהו[8] נאמר:

בראשית ממלכת יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, היה הדבר הזה אל ירמיה מאת ה' לאמר. כה אמר ה' אלי, עשה לך מוסרות ומוטות, ונתתם על צוארך. ושילחתם אל מלך אדום, ואל מלך מואב..ביד מלאכים הבאים ירושלים אל צדקיהו מלך יהודה. וציוית אותם אל אדוניהם לאמר..ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנאצר מלך בבל עבדי..

פוגשים אנו כאן תופעה מיוחדת: ירמיהו מקבל את הנבואה בראשית ממלכת יהויקים, ואילו את דברי הנבואה והמעשה הנבואי הקשורים זה בזה עליו לומר למלכי האזור ולצדקיהו, בעוד לא פחות מאחת עשרה שנים![9] ואכן על פי פירוש האברבנאל, ישנו פער זמנים בין קבלת הנבואה על ידי הנביא ירמיה, לבין אמירתה לשומעים[10].

בספר יחזקאל מצאנו אמירה מושהה נוספת. יחזקאל ניבא את נבואותיו בבבל. חז"ל מוסרים לנו:

עד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות לדברות (=לנבואה), משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות.[11]

ומתקשים הם שם: אם תאמר דן אני את הנביאים שנדבר עמהם בחוצה לארץ?..ויש אומרים[12] נדבר עימו בארץ, ונדבר עימו בחוצה לארץ, שנאמר: היה היה[13] דבר ה', 'היה' שנדבר עימו בארץ, 'היה' שנדבר עימו חוצה לארץ.

כלומר, למרות שאין נבואה מתקבלת בחוץ לארץ, אם קיבל נביא נבואה בארץ ישראל, יכול הוא להמשיך ולקבל עוד נבואות בחו"ל, ויחזקאל קיבל את נבואותיו בחו"ל מסיבה זו.

האם יודעים אנו מהי נבואתו הראשונה של יחזקאל, שהיתה בארץ ישראל?

רש"י שם[14]כותב, שפרק ב' ויש אומרים פרק י"ז, הם הנבואה הראשונה שנאמרה ליחזקאל בארץ ישראל, "שאין מפורש בה גולה, והיא ניכרת תחילת שליחותו אליהם".

הכוזרי לעומתו כותב שנבואתו הראשונה היא פרק א' - מעשה מרכבה - אותה קיבל יחזקאל בארץ ישראל, "ושמרה כולה במחשבתו חוץ למקום הנבואה", כלומר קבלת הנבואה היתה בארץ ישראל, לפני גלות יחזקאל שגלה עם יהויכין, אך אמירתה היתה בחו"ל לאחר חמש שנים.[15] זו דוגמה שניה לאמירת נבואה מושהה, כשכאן ישנו חידוש והוא, הקבלה היא בארץ ישראל, והאמירה לאחר זמן, ומחוץ למקום הנבואה - בחו"ל.

דוגמה נוספת לאמירת נבואה מושהה היא בנבואת משה - בתורה. הרמב"ן בהקדמתו לחומש דברים סובר, שמשה רבינו קיבל את כל המצוות מהקב"ה בשנה הראשונה ליציאת מצרים בסיני או באוהל מועד קודם המרגלים, אך לא אמרם לישראל באותו הזמן, ויש מצוות שאמרם רק בשנת הארבעים, ולכן נכתבו רק בספר דברים.

הסיבה להשהיית האמירה היא, או בגלל שלא נהגו במדבר, או בגלל שלא היו תדירות (ולכן רק כשהיה צורך לפעול לפיהן, אמר משה את הדין, אך לא כמתן תורה ציבורי) [16]. זו דוגמה שלישית לאמירה נבואית מושהה, אך בשונה מהדוגמאות הקודמות, זו נבואה בדרגת משה רבינו, באיספקלריה המאירה, וכאן גם מופיעות הסיבות להשהיית האמירה.

ובחז"ל מצאנו מקור מפורש לאמירת נבואה מושהה. בפסיקתא דרב כהנא[17] משווים בין בנימין לבין ירמיהו, ושם נאמר:

...מה בנימן אחרון לכל השבטים, אף ירמיה אחרון לכל הנביאים. לא כבר נתנבאו אחריו חגי זכריה ומלאכי? רבי לעזר ורבי שמואל בר נחמן[18]. ר' לעזר אומר: קיצרי נבואה היו[19]. אמר רבי שמואל בר נחמן כבר היתה נבואה פקודה בידן ביד חגי זכריה ומלאכי.

כלומר הם קבלו את נבואתם לפני ירמיהו, ורק אמרוה אחריו, ובמשך זמן הביניים היתה הנבואה מופקדת בידם כפקדון הזה, שאין השומר משתמש בו, אלא שומרו לזמן שיחזירו לבעליו, אף כאן ממתינים הנביאים לזמן שבו יאמרו את הנבואה לבעליה - לעם ישראל.

פרק ג': קבלה – תוכן, אמירה – מילה מילה

שיטת האברבנאל בהקדמתו לירמיה היא, שכל הנביאים חוץ ממשה קבלו מהקב"ה רק את התוכן, ואילו את המילים המדוייקות ניסחו הם. לרמב"ם במורה נבוכים[20] לא כל הנבואות הן כאלה, אך בנבואה שבה רואה הנביא מראה או חזון ללא מילים, ניסוח המילים הוא אישי שלו.[21]

פרק ד': תהליכי הנבואה

חלק מהתהליכים שקשורים לנבואה שייכים בברור רק לקבלתה, ולא לאמירתה ולכתיבתה. לדוגמה - נביא שקבל את נבואתו בחלום[22], בודאי שיאמרנה לעם בעירנות, וכך גם יכתבנה.

כמו כן רק קבלת הנבואה היא בזעזוע ובנפילה[23], ולא האמירה והכתיבה.

והרמח"ל שהגדיר נבואה כדבקות נשמתית של הנביא בקב"ה התייחס רק לקבלתה, לא לאמירתה לעם, ובוודאי שלא לכתיבתה, ולדעתו מאד יתכן שבשעת אמירת הנבואה היו מקרים שלא היה הנביא דבק בקב"ה.

והגר"א[24] אכן אומר כך בנוגע לכל שאר הנביאים חוץ ממשה, ואלה דבריו:

...כאשר שמעו דברי הנביאים אשר אחר משה, אשר הקב"ה אמר אל הנביא היום, וליום המחר הלך הנביא והשמיע החזון אל ישראל. ואם כן בעת אשר דבר הנביא אל העם, כבר היה נעתק ממנו הדיבור האלוקי..

הדיבור האלוקי חל על הנביא היום, ולמחרת אומר הנביא לעם את דבר ה' בלי חלות רוח הקודש עליו, אלא בעקבות מה שקבל אתמול.

פרק ה': חזרה מנבואה לטובה - רק בקבלה ולא באמירה

נבואה לטובה שהתקבלה רק לנביא עצמו יכולה להשתנות, בניגוד לנבואה שאמר אותה הנביא לאחרים, היא אינה יכולה עוד להשתנות, ולכן ניתן לבחון נביא בעזרתה: אם יאמר לאחרים נבואה לטובה, אם הוא נביא אמת חייבת היא להתקיים, זו שיטת הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, וכך דבריו:

אבל ענין פחד יעקב, אחר שהבטיהו הקב"ה בבשורות טובות, כמו שנאמר (בראשית כ"ח), והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והיה מפחד פן ימות, כמו שנאמר (שם ל"ב), ויירא יעקב מאד וייצר לו, אמרו חכמים ז"ל בענין ההוא, שהיה מפחד מעון, שמא יהיה גורם לו מיתה. והוא מה שאמרו (ברכות ד'), קסבר שמא יגרום החטא. יורה זה שהקב"ה יבטיח בטובה ויגברו העונות ולא יתקיים הטוב ההוא. ויש לדעת שענין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא, אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה, במאמר מוחלט, בלא תנאי, ואחר כך לא יתקיים הטוב ההוא, זה בטל ואי אפשר להיות. בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונה[25] הנבואה, והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר, שהנביא ייבחן כשיאמנו הבטחותיו[26].

פרק ו': כתיבה מאוחרת ועל ידי אחר

בגמרא בבא בתרא[27] ישנה רשימה המפרטת מי כתב את ספרי התנ"ך, ושם נאמר שאת תרי עשר ואת יחזקאל כתבו אנשי כנסת הגדולה, ואת ישעיהו ואת ספרי שלמה כתבו חזקיה וסיעתו. רואים אנו שלא מי שאמר את הנבואה בהכרח כתב אותה.

קיים לעיתים גם פער זמנים בין האמירה לבין הכתיבה. הזמן שחלף בין אמירתה של נבואת עובדיה - שהגמרא בסנהדרין[28] אומרת שהיה בזמן אליהו - לבין כתיבתה על ידי אנשי כנסת הגדולה, שחיו בתחילת בית שני, הוא יותר משלוש מאות וחמישים שנה. ודבר זה נכון לגבי כל תשעת הנביאים הכלולים בתרי עשר, שניבאו בבית ראשון[29].

גם לגבי התורה - שהיא הנבואה ברמתה המיוחדת והגבוהה ביותר - ישנה שיטה בגמרא בגיטין[30] הסוברת ש"תורה חתומה ניתנה", והסביר רש"י שם:

חתומה ניתנה - לא נכתבה עד סוף מ' לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן.

למדנו מכאן שלשיטה זו גם נבואת התורה נכתבה באיחור, בסוף ארבעים השנה.[31]

פרק ז': התתכנה דרגות נבואה שונות בקבלה, באמירה, ובכתיבה?

הרמב"ם כתב במו"נ[32] שנביא יכול לקבל נבואה בדרגות שונות, ושיתכן שהיא תשתנה במשך הזמן לעליה או לירידה. מהסברו לברית בין הבתרים יוצא, שאפילו במשך נבואה אחת השתנתה דרגת קבלת הנבואה של אברהם אבינו. בעקבות דבריו נשאלת השאלה: האם באותו נביא ובאותה נבואה דרגות הקבלה; האמירה; והכתיבה, חייבות להיות שוות, או שיתכן שוני ביניהן?

לרמח"ל הנבואה היא הדבקות בזמן הקבלה, וכלל לא ברור שתמיד ישנה דבקות בשעת האמירה[33]. והגר"א הרי אומר[34], שבזמן אמירת הנבואה של כל הנביאים חוץ ממשה, אין הדבור האלוקי שורה עליהם, ואם כן מבואר שדרגתם בזמן הקבלה גבוהה מאשר בזמן האמירה.

ולגבי הכתיבה ראינו שאין כלל צורך בנביא, ושלהרבה שיטות מה נצרך לדורות נקבע בשכל ולא בנבואה, וא"כ המסקנה המתבקשת היא שאין הכרח שדרגת כל השלבים תהיה שווה.

פרק ח': השלמות

ישנם הבדלים נוספים בין קבלת הנבואה, אמירתה, וכתיבתה. מכיוון שהתייחסנו לרובם במסגרות אחרות, לא נחזור עליהם כאן באריכות, אלא נאזכרם בתמציתיות.

1. את נבואותיו קיבל הנביא ואמרן במשך כל תקופת נבואתו, שיכולה היתה להתפרס על פני שנים ארוכות. אך הכתיבה התבצעה לדעת רש"י רק סמוך למותו.[35]

2. בתנאים מסויימים ניתן לקבל נבואה ולאומרה גם בחו"ל, אך לכותבה לא ניתן אלא בארץ ישראל, אליבא דרש"י ובעל הכפתור ופרח[36].

3. נביא שכבש את נבואתו, חייב מיתה[37]. המדובר הוא באמירת הנבואה, ולא בכתיבתה.

4. בגמרא[38] מופיע שאין השכינה שורה אלא על חכם גיבור עשיר ועניו, הדבר נכון לגבי קבלת הנבואה ולגבי אמירתה, אך לא לגבי כתיבתה, כי חזקיה וסיעתו שכתבו את ישעיה לא היו נביאים.[39]

5. המהר"ל[40] אומר שאת הנבואה קיבל הנביא ואמרה, אך את כתיבתה ביצע גדול הדור או גדוליו, ולאו דווקא נביאים.[41]

6. כתיבת הנבואות היתה כאמור רק לגבי נבואות שנצרכו לדורות. ישנן הרבה שיטות הסוברות, לפחות לגבי חלק מספרי הנביאים, שההחלטה מהי נבואה שנצרכה לדורות נקבעה בחכמה ולא בנבואה.[42]

7. נבואה שנכתבה מבלי להאמר: לאברבנאל כתובים הם נביאים, בדרגת נבואה כמו ספרי הנביאים, וההבדל בינם לבין הכתובים הוא, שהם לא נשלחו להאמר לאחרים כמו ספרי הנביאים, אלא רק להכתב.[43] לפי האברבנאל מוצאים אנחנו נבואה שנכתבת ואינה נאמרת.[44]

-----------------------------------------------------------

פורסם לראשונה בשמעתין 163 (טבת–אדר תשס"ו), עמ' 51-44. [1] לגבי ההבדל שבין נבואה ורוח הקודש עיין ב'נבואה ורוח הקודש', הרב אברהם נחשון (קופרמן), סיני, מוסד הרב קוק י-ם, כרך קכ"ח ניסן-אלול תשס"א, עמ' קפ"ג-קצ"ד. [2] פ"ז ה"ז. [3] כמותו סובר גם הרמח"ל בדרך ה' ח"ג פ"ד אות ו'. [4] ח"ב סוף פל"ז, מהדורת ר"י אבן תיבון. [5] בשלח פרשה ג', ד"ה זה א-לי, וכן הוא במכילתא דרשב"י שם. ובזוהר שמות ס"ד ע"ב הזכיר רק 'יחזקאל', ובאבודרהם על הגדה של פסח ד"ה צא ולמד, נמצא הנוסח הידוע בפי כל: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. [6] י"ד ע"א. [7] עיין כוזרי א' י"א: "ואשר שלח להם את משה בתורתו, ואחריו אלפי נביאים שכולם קראו אל תורתו…"(תרגום אבן שמואל). [8] כ"ז א' ואילך. [9] זו תקופת מלכותו של יהויקים, ואחריה שלושה חדשים של יהויכין, ורק אחריה מלכות צדקיהו. ורש"י בפס' ג' מזכיר חמש עשרה שנה [10] לפי הרד"ק אין ראיה, כי לדעתו אמר ירמיה את הנבואה ליהויקים מיד, כדי שידע יהויקים שנבוכדנצר עתיד למלוך, ולא יבטח במלך מצרים שהמליכו. [11] מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא, מסכתא דפסח, פי"ב א' ד"ה בארץ מצרים. [12] עיין שם באפשרויות נוספות לקבלת נבואה בחו"ל, ובכוזרי ב' י"ד. [13] ב'היה' הראשון היו"ד בחולם, ובשני – בקמץ. [14] יחזקאל א' ג'. במכילתא דרבי ישמעאל, (פרשת בשלח פרק ט"ו פס' ט', ד"ה אמר אויב) שרש"י מצטט מופיע, שאין מוקדם ומאוחר בספר, ושפרק ב' או פרק י"ז הם הנבואה הראשונה שבספר יחזקאל, אך לא מפורש שזו הנבואה הראשונה שיחזקאל קיבל בארץ ישראל, ויתכן שקיבל נבואה אחרת שלא נכתבה כלל בספרו. [15] זהו תרגומו של י.אבן תיבון לפי הסברו של בעל הקול יהודה, (ועיין בהסבר בעל אוצר נחמד שם). לפי תרגום י.אבן שמואל ותרגום הרב קאפח אין ראיה שזו נבואה מושהה. [16] האברבנאל בהקדמתו לדברים, והרדב"ז בשו"ת ח"ה ב' אלפים קמ"ג חולקים על הרמב"ן. ועיין 'פשוטו של מקרא', לדודי מו"ר הרב יהודה קופרמן, הוצאת מכללה י-ם, תשס"א2001-, ח"א עמ' 97-92 בביאור דברי הרמב"ן. [17] פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה יג ד"ה [יד] בארץ בנימן. [18] הציעו הצעות שונות. [19] כלומר - ירמיהו הוא הנביא המשמעותי האחרון, ואילו הם קיצרו בנבואתם. [20] ח"ב פמ"ה [21] עיין הרחבת הנושא ב'מכלול', מכללה י-ם, מילות הנבואה ומסריה, אברהם נחשון (קופרמן), ח"א קובץ כ', סיוון תש"ס, עמ' 57-31 ח"ב קובץ כ"א, כסלו תשס"א, עמ' 60-43 ח"ג קובץ כ"ב, סיוון תשס"א, עמ' 59-43 [22] עיין בדרגות הנבואה של הרמב"ם במורה ח"ב פמ"ה. [23] לרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ז ה"ו - בכל הנביאים, ואילו לאור ה' מאמר ג' ח"א, כלל ו' פ"ב, ולספר העיקרים מאמר ג' פ"י - רק נביא בתחילת נבואתו, או במצבים חריגים. [24] מצוטט בספרו של המגיד מדובנא 'אהל יעקב' על התורה, בתחילת ספר דברים. ועיין עוד ב'שערי זוהר' לרב ראובן מרגליות, מוסד הרב קוק תשל"ח, עמ' 338 מילואים ברכות ד' ע"א ד"ה שמא יטעו; וב'פשוטו של מקרא', לדודי מו"ר הרב יהודה קופרמן, הוצאת מכללה י-ם, תשס"א2001-, ח"א עמ' 114. [25] צריך לומר – אמונת [26] ובשו"ת הרדב"ז ח"ג תרל"ח חילק בין נבואה ליחיד ולרבים, וישנן שיטות נוספות בבאור החילוק איזו נבואה יכולה להשתנות ואיזו לא, ואין כאן המקום להאריך. [27] ט"ו ע"א [28] ל"ט ע"ב [29] לגבי הסיבה לכך והתהליך עיין 'כתיבת נביאים וכתובים', אברהם נחשון, עיטורי כהנים, אדר ב' תשס"ה, גליון 246, פרק ה'. [30] ס' ע"א [31] ובדומה מצאנו בב"ב ט"ו ע"א לגבי רוח הקודש: שלושת ספרי שלמה נכתבו לאחר יותר ממאתים שנה, ולא על ידי שלמה שאמרם אלא על ידי חזקיה וסיעתו. [32] ח"ב פמ"ה [33] עיין לעיל פרק ד' – תהליכי הנבואה [34] שם פ"ד. [35] רש"י ב"ב ט"ו א' ד"ה כתבו ישעיה. ועיין הרחבה ב'כתיבת נביאים וכתובים', אברהם נחשון, עיטורי כהנים שם פ"ו. [36] רש"י שם ד"ה כתבו יחזקאל; כפתור ופרח, רבי אישתורי הפרחי, פ"י עמ' רי"ט במהדורת ר' א.מ.לונץ, י-ם תרנ"ז. רש"י מסתפק בכך, ובעל הכפתור ופרח מקבל יסוד זה בוודאות. עיין הרחבה ב'כתיבת נביאים וכתובים' שם פ"ז. [37] סנהדרין פ"ט ע"א [38] נדרים ל"ח א' [39] עיין 'נבואה לעצמו ונבואת שליחות', פרק ד': האם עדיפה נבואת שליחות על נבואה לעצמו, בדעת הר"ן, ובדעת המו"נ והאברבנאל. [40] בחידושי אגדות לב"ב ט"ו ע"א ד"ה אנשי. [41] עיין הרחבה ב'כתיבת נביאים וכתובים' שם פרק ח'. [42] עיי"ש בפרק ד'. [43] עיין 'נבואה ורוח הקודש', אברהם נחשון, סיני כרך קכ"ח, י-ם תשס"ב, פ"א עמ' קפ"ד – קפ"ו. [44] ועיין עוד בדעת הכוזרי ב'כתיבת נביאים וכתובים', פ"ד הערה 30, ובמקורות המצויינים שם בהערה 29.