מוצאים אנו בתנ"ך צורות שונות של קבלת נבואה. ישנה נבואה שהנביא רואה בה מראה, ישנה אחרת שבה הוא שומע קול ודיבור, וישנם שילובים שונים ביניהם. מהתנ"ך אין אנו מבינים מהו התהליך שעובר על הנביא בזמן קבלת הנבואה, ולצורך זה נזקקים אנו לבעלי מחשבת ישראל הראשונים והאחרונים. לא נתייחס במאמר זה לנבואתו של משה רבינו, שהיא נבואה ברמה שונה משאר הנבואות[1]. כמו כן לא נתייחס לנושא רוח הקודש[2].
הבה ונדגים את הצורות השונות של קבלת הנבואה כפי שמופיעות הן בתנ"ך.
ראיית מראות נבואיים ישנה כבר בתורה. בפרשת משפטים נאמר[3]:
ויעל משה ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את א-ל-הי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר
וכן עמוס הנביא ראה יצירת גובי בתחילת עלות הלקש[4].
שמיעת קול נבואי מופיעה אצל אברהם אבינו:
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך[5].
כך גם אצל יהושע[6]: "..ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר. משה עבדי מת..".
וכך בישעיהו[7]: "ויהי דבר ה' אל ישעיהו לאמר. הלוך ואמרת לחזקיהו..".
שילוב בין מראה נבואי לבין דיבור נבואי ישנו אצל יעקב אבינו. בבריחתו לחרן ראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו[8], ואז ה' מתגלה אליו ומדבר איתו. כך גם אצל ישעיהו בפרק ו', ובמראות הנביא זכריה[9].
פרק א': מקורות לשני סוגי הנבואה
ישנם נביאים שקבלו את הנבואה לעצמם, מבלי ציווי למוסרו לאחרים כגון ההתגלות ליעקב אבינו ובפרשת משפטים.
גם בדברי חז"ל מצאנו נבואה לנביא עצמו בלבד. בדברי המכילתא דרבי ישמעאל[10] העוסקים בבקיעת ים סוף נאמר:
"זה א-לי" – רבי אליעזר אומר: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל?..אלא כיוון שראוהו הכירוהו, פתחו כולן פיהן ואמרו 'זה א-לי ואנוהו'.
וישנן נבואות הכוללות בתוכן ציווי לאמירתם לאחרים כגון בישעיהו ל"ח, ורוב נבואות נביאים אחרונים שנאמרו על ידי הנביאים לעם.
וישנן נבואות מינוי והקדשה, שבהן מתמנה הנביא להיות שליח נבואי:
בישעיה[11] נאמר: "ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו? ואומר הנני שלחני". וה' אומר לירמיה[12]: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגוים נתתיך". גם בראשונים ובאחרונים מוצאים אנו התייחסות לשני סוגי הנבואה. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה[13] כותב:
הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם...
וממה שיגיע לנביאים, הוא היותם משתלחים בשליחות ממנו יתברך, והיינו כי לא זה הוא עצם הנבואה, ואינו מוכרח כלל בנביא שישתלח לאחרים...[15]
פרק ב': תהליכי הנבואה
כדי למקם ולהגדיר היטב את נבואת השליחות ואת הנבואה לנביא עצמו, יש להבין ולהתבונן מהו התהליך העובר על הנביא בשעת קבלתו את הנבואה.
כיצד מתבצע התהליך הנבואי? בתנ"ך אין הדבר מבואר, ולצורך הבנתו יש להעזר בהוגי דעות, בעלי מחשבת ישראל הראשונים והאחרונים.
ברמב"ם במורה נבוכים[16] מופיע תאור של השראה אלוקית על שכל הנביא וממנו לדמיונו. הרמב"ם כותב:
דע כי אמיתת הנבואה ומהותה, הוא שפע השופע מאת ה' יתהדר ויתרומם באמצעות השכל הפועל על הכח ההגיוני תחילה, ואחר כך על הכח המדמה.
לדעתו הנבואה הינה השראה רוחנית המגיעה קודם לשכל הנביא, וממנו לדמיונו, ושילובם של השנים מאפשר לנביא לקלוט את הנבואה. אדם בלי שכל ודמיון מפותחים ברמה גבוהה, לא יוכל להגיע לנבואה[17].
לרמח"ל גישה אחרת. בדרך ה'[18] מופיע תאור של דבקות נשמתית, המורגשת לנביא בברור, ונצטט מדבריו:
ואמנם למעלה מכל זה[19] יש מעלה אחרת, והיא הנבואה, ועניינה – שיגיע האדם ויתקשר בבורא יתברך שמו, ויתדבק בו דבקות ממש, באופן שירגיש ההתדבקות, וישיג מה שהוא מתדבק בו, דהיינו כבודו יתברך שמו..ויהיה הדבר ברור אצלו ומורגש ממנו בלי ספק כלל.. והנה עיקר הנבואה הוא השיג הדבקות והקשר הזה עודו בחיים, שזה שלמות גדול ודאי, ואולם יתלווה לזה ידיעות והשכלות..מסתרי סודותיו של הקב"ה...
הנבואה לדעת הרמח"ל, היא דבקות נשמתית של הנביא בקב"ה. נשמתו של אדם כוללת בתוכה הרבה חלקים: שכל, רגש, רצון, דמיון, מידות, תת מודע, אצל הנביא מתקשרים ונדבקים כל החלקים הללו בקב"ה, והוא מרגיש, חש ויודע בצורה ברורה, את הדבקות הזו. תוצאת לואי להידבקות הזו היא ידיעות נסתרות שמקבל הנביא, אך זוהי רק תוצאת לואי, וכלל לא עיקר הנבואה. ויעויין בספרי דברים[20] שמאזכר את הפסוק בעמוס המכנה את הנביאים כעבדי ה', תאור המתאים לדבקות בקב"ה:[21]
עבד ה', לא בגנותו של משה הכתוב מדבר אלא בשבחו, שכך מצינו בנביאים הראשונים שנקראו עבדים, שנאמר: 'כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים'. [22][23]
בכוזרי מופיעים תאורים שונים של תהליך הנבואה. וכך הם דבריו בנוגע לנבואת מראה: [24]
ראיית הנבואה ברורה משל ההיקש ההגיוני, היא אשר השיגה את העליונים עין בעין, וראתה את צבא השמים...בצורת אדם...והנה הנביא רואה את הא-ל-וה מקים שרים ומעבירם, ודן את המלכים...תתגלינה אליו הצורות ההן ותראינה לו עין בעין...וכמו שראה אליהו את המראה שלו.
מהו התהליך הפנימי? הכוזרי מזכיר עין פנימית. וכך הם דבריו[25]:
...שכן נתן לבחירי ברואיו עין פנימית, הרואה את כל הדברים כמו שהם בהוויתם הבלתי משתנית.
ריה"ל מחדש שלנביא ישנה עין פנימית, כלומר כח ראיה רוחני המסוגל לראות את פנימיות הדברים. בהמשך הוא מציע:
ויתכן כי העין ההיא היא הכח המדמה, כל זמן שכח זה משמש את הכח השכלי. עין זו היא הרואה צורות עצומות ונוראות המורות על אמיתות שאין בהן ספק.
לפי הצעה זו, תהליך הנבואה הוא כמו לרמב"ם: הכח המדמה ממחיש את הכח השכלי, והופך את מסריו הרוחניים למראות.
האברבנאל במעייני הישועה[26] מזכיר תהליך נוסף בנבואה. השפע האלוקי מגיע אל נפש הנביא, ממנו אל דמיונו, וממנו אל חושיו החיצוניים, והנביא חש בחושיו את המסר האלוקי. רק הנביא חש בזה ולא הסובבים אותו. הסיבות לסוג נבואה זה לדעת האברבנאל הן שתים: או בגלל דרגה נבואית נמוכה [כללית, או בזמן קבלת הנבואה] שאינה מאפשרת לנביא לקלוט את הנבואה בשכלו או בדמיונו[27]. או שתוכן הנבואה מחייב להעבירה עד לחושי הנביא, כדי להמחיש אותה בעולם הגשמי[28].
בכוזרי[29] מופיע גם תאור נוסף ושונה לנבואה: השראה על כח דיבורו של הנביא, וכך הם דבריו:
..דבור הנביאים בשעה שהם מלובשים 'רוח הקודש' מכוון כולו מעם הענין הא-לוהי, ואין בידי הנביא לשנות אף מלה אחת ממה שנאמר לו.
לדעת ריה"ל, ישנה נבואה אלוקית השורה ישירות על כח הדיבור של הנביא, ומדובבת אותו[30].
מהי התשובה לשאלה שהצבנו בתחילת פרק זה, על הקשר שבין התהליך שעובר על הנביא בשעת קבלת נבואתו, לבין נבואה לעצמו, ונבואת שליחות?
הנבואה השורה על כח הדיבור [שיטת הכוזרי שהוזכרה באחרונה] הינה נבואת שליחות במהותה, בעוד ששאר סוגי הנבואה שהובאו לעיל הינן נבואות לנביא עצמו, שיתכן שישארו אצלו, ויתכן שיעביר את תוכנם או את מילותיהן לאחרים.
פרק ג': משמעות השם 'נביא'
בפרק זה נעסוק במשמעות המילה 'נביא', ובהשלכות הפירוש על נבואה לעצמו ונבואת שליחות. בספר שמות[31] נאמר:
ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה, ואהרן אחיך יהיה נביאך.
כתרגומו: יהי מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת ניב שפתים, ינוב חכמה, ויכל מהתנבאות דשמואל, ובלע"ז קוראין לו פרעדיג"ר[33].
כך גם מסביר הרשב"ם במקום: "נביאך - דברן תחתיך", וכך גם הר"ן בדרשותיו[34], והאברבנאל במעייני הישועה[35].
..רק פירושו הוא נביא שאגלה לו סודי, כדרך כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, והוא מתענג עלי...[37]
לדעת הראב"ע, פירוש 'נביא' הוא איש סודו של הקב"ה, הקשור אליו, ומתענג על קשר זה[38]. מחלוקת רש"י והראב"ע בבאור 'נביא', קשורה לשתי הבחינות של הנבואה. לראב"ע מבטאת המילה נביא את קבלת הנבואה על ידי הנביא לעצמו, את גילויי הסודות ואת התענוג שבקשר עם ה'[39], בעוד שרש"י וסיעתו מדגישים את השליחות, ולכן לשיטתם נביא פירושו מדבר[40].
פרק ד': האם עדיפה נבואת שליחות על נבואה לעצמו?
1. דעת הרמב"ם: צורת קבלת השפע
הרמב"ם במורה נבוכים[41] מתייחס לשאלה זו, ומשווה את הנביא לחכם. הוא אומר שיש חכם ששופע על הכח ההגיוני שלו שפע המספיק כדי להשלים ולהחכים רק את המקבל עצמו, ויש שמקבל שפע עודף המעוררו ללמד אחרים ולכתוב ספרים. וכך גם אצל הנביא, ונצטט מדבריו:
יש שיבואהו מן החזון בכדי שלמות אותו הנביא לא יותר, ויש שיבואהו ממנו מה שגורם לו לקרוא לבני אדם וללמדם, ולהשפיע עליהם משלמותו. והנה נתבאר לך כי אלמלא שלמות עודפת זו, לא נתחברו המדעים בספרים, ולא קראו הנביאים לבני אדם אל מדעי האמת...וטבע הדבר הזה מחייב למי שהגיע לו כמות עודפת זו מן השפע, שיקרא לבני אדם בהכרח...
דברי הרמב"ם ברורים, נביא הנשלח לאחרים הוא בדרגה מעל נביא שקבל נבואה רק לעצמו, והסיבה תלויה בתהליך הנבואה. הנבואה תלויה בשפע הנובע מהשכל הפועל, והשורה על שכל הנביא, ולנביא הנשלח לאחרים יש שפע נוסף ועודף, שכאשר הוא עצמו מתמלא מן השפע, פורץ העודף ומושפע לאחרים, בניגוד לנביא לעצמו, שהשפע המוגבל נשאר אצלו בלבד.
'וראיתי אני דניאל לבדי את המראה, והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, ויברחו בהחבא'. מאן נינהו אנשים (=מי הם האנשים)? אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: זה חגי זכריה ומלאכי, אינהו עדיפי מיניה, ואיהו עדיף מינייהו, אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי והוא לא נביא. איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא, ואינהו לא חזו (=הם עדיפים ממנו, שהרי הם נביאים והוא אינו נביא, והוא עדיף מהם, שהרי הוא ראה והם לא ראו [את המראה]).
הגמרא אומרת שחגי זכריה ומלאכי עדיפים מדניאל, כי הם היו נביאים בניגוד לדניאל. האברבנאל מסביר שגם דניאל היה נביא, אלא שההבדל בין חגי זכריה ומלאכי לבינו הוא שהם היו נביאים שלוחים לעם, בעוד שדניאל שספרו הוא מן הכתובים לא היה שלוח לעם, וכך הם דבריו[44]:
ומזה יתבאר לך טעם אחר אמיתי ונכון בחלוקת ספרי הקודש תורה נביאים וכתובים, שלא שיערו אותם ראשונים, והוא שחז"ל שיערו שלוש מדרגות בנביאים: והעליונה מהם היתה דרגת אדונינו משה, שהיה נביא שליח לישראל, וניתנה תורה על ידו, וכנגדו עשו חלק התורה. והמדרגה השנית היא מהנביאים שהיו שלוחים לעם, לא לתת תורה ולא להוסיף או לגרוע ממנה, כי אם בלבד לאזהרה ולימוד טוב ויעודי העתידות, וזה חלק הנביאים. והמדרגה השלישית שהיא מאותם שלא היו נביאים שלוחים לעם, אבל היו חוזים חזיונות ורואים מראות, ולא היה עניינם כי אם לכתוב מה שראו ושמעו, והיא מדרגת הכתובים, אבל אלו ואלו הגיעו למדרגת הנבואה הגמורה.
וקודם לכן מוסיף הוא ואומר: "ולכן אמרו שהם חגי זכריה ומלאכי עדיפי מדניאל, במה שהם היו נביאים שלוחים לעם, והוא לא היה נביא שליח".
בדבריו של האברבנאל כלול חידוש והוא, שגם בעלי ספרי הכתובים הם נביאים גמורים [חידוש שאינו מוסכם על ידי הרמב"ם ור' חסדאי קרשקש[45]] אך מדבריו נמצינו למדים שלדעתו נביאים שלוחים עדיפים על פני נביאים שאינם שלוחים, ושלפי דבריו עדיפות זו כתובה כבר בגמרא, ונובעת מההבדל שבין נביאים וכתובים.
3. דעת הרמח"ל: מהות הנבואה- דבקות
לעומתם סבור הרמח"ל שאין עדיפות לנביא המשתלח לאחרים על פני נביא לעצמו, שכן בדרך ה'[46] כותב הוא את הדברים הבאים:
וממה שיגיע לנביאים, הוא היותם משתלחים בשליחות ממנו יתברך, והיינו כי לא זה הוא עצם הנבואה, ואינו מוכרח כלל בנביא שישתלח לאחרים, אבל עצם הנבואה כבר בארנוהו, שהוא התדבק בו יתברך, והגלות יתברך אליו.
והסיבה לכך נעוצה בהגדרתו את הנבואה: הנבואה היא הדבקות בה', והתגלות ה' לנביא, והשליחות לבני אדם אינה אלא תוספת שאינה הכרחית לנבואה.
4. דעת הר"ן: תכונות חיצוניות
הגמרא בנדרים[47] אומרת: "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גיבור ועשיר ועניו". ובגמרא שבת[48] מובא 'בעל קומה' במקום 'עניו'. הרמב"ם סבור שגבור הוא הכובש את יצרו, ועשיר הוא השמח בחלקו, ושאלה הן תכונות המצביעות על כל שלמות המידות הנדרשות מהנביא כדי לקבל נבואה[49]. הר"ן בדרשותיו[50] מסכים עם הרמב"ם בנוגע לשלמות המידות הנדרשת מנביא, אך חולק עליו ומוכיח מהגמרא בנדרים, שעשיר הוא בממון, וגבור - בכח פיזי. ממשיך הר"ן ושואל: מה הצורך לנביא בתכונות הפיזיות של גבור וגבה קומה, ומדוע עליו להיות עשיר בממון? ועונה:
הנביא ראוי שיהיה שלם בכל השלמיות, שהם ענין נכבד בעיני ההמון למעלת הכלל, כי הוא שלוח אליהם, ולמען יהיו דבריו נשמעים.
וממשיך הר"ן ואומר, שאם היה הנביא מקבל נבואה רק לעצמו, די היה שיהיו בו שלמויות נפשיות בלבד, אך נביא השלוח לאחרים צריך לכלול בעצמו גם שלמויות גופניות וחומריות, ובלשונו:
אבל הנביא שינבא להמון...יצטרך שיהיה נבחר ונרצה מכל הכתות, מאוהבי החכמה ואוהבי העושר, ואוהבי הגבורה...'בעל קומה' להיותו יותר נראה אל ההמון בענין ההדור...[51]
הר"ן מלמד אותנו, שישנו הבדל רציני בין נביא לעצמו לבין נביא שליח. נביא לעצמו טעון שלמות רוחנית ומידותית, אך נביא שליח נצרך גם לשלמויות גשמיות וחומריות, כי הוא מדבר ומשפיע על המון העם שמעריכים לא רק את שכלו ורוחניותו, אלא גם את תכונותיו החיצוניות כגון גובה, את עשרו ואת גבורתו. כאשר בנוגע לגבורה צריכה היא להיות כח גופני, וגם אומץ נפשי. כמסקנה משיטתו רואים אנו, שלנביא שלוח ישנה עדיפות בתכונות הגשמיות והחומריות על פני נביא לעצמו.[52]
בדברי הר"ן כלול גם קשר בין עדיפות נבואת השליחות, לבין השם 'נביא''. וכך הוא כותב[53]:
וכבר ידוע שאינו נקרא נביא רק להיותו משמיע ומדבר תמיד להמון מה שיצוהו ה' יתברך...כי נביא נגזר מלשון ניב שפתים, ולזה צריך הנביא שישלימו לו המעלות השכליות ומעלות ההמוניות...
הר"ן המפרש את השם 'נביא' כרש"י וסיעתו, וקושר את משמעות המושג לעדיפותו של הנביא השליח על פני נביא לעצמו. לפי זה יתכן גם, שלדעת האבן עזרא המפרש 'נביא' כמבטא את קבלת הנבואה על ידי הנביא לעצמו, וכאדם שסודות א-ל-ו-ה-יים מתגלים לו, והוא מתענג בקשר עם ה', לא תהיה עדיפות לנביא שליח.
5. הראי"ה קוק: הנבואה טבעית או בנס?
הרב קוק עוסק בספרו עיטור סופרים[54] בדעת הרשב"ם הסובר, שכבדות הפה של משה לא היתה בעית דיבור, אלא אי בקיאות בשפת המלכות המצרית. ידועה היא השאלה המתעוררת בעקבות דברי הרמב"ם במורה[55] האם הנבואה היא תהליך בו האדם בונה את עצמו, מפתח ומשלים את שכלו ואת התכונות הנדרשות לנבואה, ואז באופן טבעי מקבל הוא את הנבואה, וזוהי דעת הרמב"ם עצמו, או שהנבואה היא תהליך ניסי המגיע מה' בלי הכנות מיוחדות של האדם, שיטה שהרמב"ם שולל, אך האברבנאל בהשגותיו למורה[56] ובפירושו לעמוס[57] סובר כמותה.
בדבריו מאחד הרב את שתי האפשרויות: בנבואה לעצמו הנביא מתעלה על ידי לימודו ומעשיו, ובאופן טבעי, חוקי ומתמיד[58] מגיע לנבואה, וזוהי פנימיות[59] הנבואה[60] ועיקרה. בעוד שהלבשת הנבואה במילים לצורך שליחות היא פלא ונס א-ל-והי כהוראת שעה המתחדשת לשעתה. האדם עצמו מכיר את דרגתו האישית, ולכן מסוגל הוא לדעת האם יקבל נבואה לעצמו. אך נבואת שליחות תלויה רק בקב"ה וברצונו, ובנוגע אליה אין האדם יכול לשער ולהעריך האם יזכה לה. הרב מוסיף ואומר שם, ששלמות הנבואה היא בנבואת שליחות, וממילא למדים אנו שלדעתו נבואת שליחות עדיפה[61] על פני נבואה לעצמו[62].
6. מורה נבוכים ר"ן ואברבנאל: תכונת האומץ
הרמב"ם מתייחס במורה לתכונת האומץ הנדרשת מהנביא, ואלה דבריו:[63]
ואי אפשר מבלתי היות שתי הכחות האלו בנביאים חזקות מאד, רצוני לומר כח הגבורה, וכח המשער[64], ובהשפיע השכל עליהם יחזקו שני הכחות האלה מאד, עד שהגיע זה למה שידעת, והוא שהתגבר איש אחד במקלו על המלך הגדול[65] להציל אומה מתחת עבודתו ולא פחד ולא ירא, כאשר נאמר לו: כי אהיה עמך, וזה ענין יתחלף גם כן בהם אלא שאי אפשר מבלעדיו, כמו שאמר לירמיה אל תירא מפניהם וגו' הנה נתתיך היום לעיר מבצר וגו', וליחזקאל נאמר אל תירא מהם ומדבריהם, וכן תמצא כולם עליהם השלום היתה בהם גבורה גדולה..
דעת הרמב"ם היא שהנביא זקוק לכח האומץ כדי לעמוד בפני מלכים לצורך שליחותו, כמשה רבינו, וכדי לעמוד בפני העם ולהוכיחם כירמיהו ויחזקאל. ולזה מסכימים גם הר"ן והאברבנאל. הר"ן כותב:
...כי ב'גבור' נוכל לפרש שצריך להיות אמיץ לבו בגבורים, מי שהוא שלוח להוכיח עם רב, ולא ישוב מפני כל..[66].
גבורה לדעתו צריכה להיות גם כח גופני[67], אך גם אומץ נפשי לומר את דברי הנבואה בלי פחד ויראה אנושית.
גם האברבנאל,[68] בהזכירו את התכונות המינימליות להן נדרש הנביא, אומר:
...ואמיץ ליבו בגיבורים להוכיח את העם, ולספר שם ה'.
אך מהרמב"ם המוזכר לעיל משתמע שתכונת האומץ נדרשת לא רק לצורך נבואת שליחות, אלא גם לצורך קבלת הנבואה על ידי הנביא עצמו, שהרי הוא הזכיר אותה כנדרשת מכל הנביאים, כולל מהמתנבאים לעצמם, וכמו שכח המשער - התפישה נדרש מכל נביא, גם אם אין הוא מנבא לאחרים. האומץ שהוא סוג גבורה, כמבואר ברמב"ם בתחילת הפרק, נדרש לנביא כדי לעבור את תהליך קבלת הנבואה, שהוא תהליך מפחיד ומזעזע כמבואר ברמב"ם בהלכות יסודי התורה.[69]
נמצינו למדים, שלר"ן ולאברבנאל כח האומץ נדרש רק מנביא שלוח, בעוד שלרמב"ם הוא נדרש גם מנביא לעצמו.
סיכום
ברמח"ל ראינו שאין לנבואת שליחות עדיפות על פני נבואה לעצמו, אך שאר השיטות סבורות שישנה עדיפות כזו. מהאברבנאל יצא שהעדיפות היא בעצם השליחות, ושלכן נקבעו נבואות השליחות בספרי הנביאים, והנבואות לעצמו בכתובים. מהרמב"ם הובן גם שורש העדיפות: בנבואת שליחות יש שפע נבואי גדול יותר מאשר בנבואה לעצמו, ולכן הנבואה מושפעת לאחרים. ברב קוק הוסבר ההבדל ביניהם בזה שנבואה לעצמו היא טבעית, מתמשכת, הנביא יודע שהוא מגיע אליה, והיא פנימיות נבואת השליחות, בעוד שהשלימות היא נבואת השליחות שמגיעה ברצון האלוקי לשעתה, בלי שהנביא יכול לדעת שהיא תגיע, והיא פיתוח הנבואה לעצמו. הר"ן מתייחס לעדיפות נביא שליח מצד הדרישות הנדרשות ממנו: נביא שליח שמטרתו להשפיע ולהוכיח רבים נדרש גם לתכונות גשמיות מוכחות כגון גובה, עושר ממוני, וגבורה גופנית. כך גם סבורים הר"ן והאברבנאל שתכונת האומץ נדרשת דווקא מנביא שליח.[70]
המאמר נכתב בסיוע מכון מופ"ת, והתפרסם לראשונה בעטורי כהנים 256 (טבת תשס"ו), עמ' 36-24. [1] יבמות מ"ט ע"ב: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריה המאירה.[2] לגבי ההבדל שבין נבואה לרוח הקודש יעויין 'נבואה ורוח הקודש', הרב אברהם נחשון (קופרמן), סיני, מוסד הרב קוק י-ם, כרך קכ"ח ניסן-אלול תשס"א, עמ' קפ"ג-קצ"ד.[3] שמות כ"ד ט'-י'.[4] עמוס ז' א'[5] בראשית י"ב א'[6] א' א'-ב'[7] ל"ח ד'-ה'[8] בראשית כ"ח י"ב [9] פרקים א'-ו'.[10] מסכתא דשירה בשלח, פרשה ג', מהדורת הורוויץ-רבין י-ם תש"ל, עמ' 127-126. [11] ו' פס' ח'-ט'[12] א' ה'[13] פ"ז ה"ז[14] חלק ג' פרק ד' אות ו', עמ' 108 בהוצאת פלדהיים.[15] וכן באור ה' עמ' קפ"ג במהדורת הרב ש.פישר: "הנה הנבואה…הוא שפע שופע לשכל האדם…וזה אמנם להישרתו או להישרת זולתו".[16] ח"ב פל"ו, הציטוט ממהדורת הרב קאפח.[17] עיין במעייני הישועה מעין ג' תמר ג' (עמ' רצ"ד בהוצאת ספרים אברבנאל, י-ם תש"ך) בדעת האברבנאל בהסבר שתי וריאציות בסוג נבואה זה. [18] ח"ג פ"ג, עמ' 104 בהוצאת פלדהיים. [19] מרוח הקודש.[20] פיסקא שנ"ז.[21] אך עיין בפחד יצחק, הרב יצחק הוטנר, שער חודש האביב, המוסד גור אריה, ניו-יורק תש"ל, עמ' רמ"ב-רמ"ג, שמסביר את הספרי לא בנוגע לחסידות וקדושה, אלא בהקשר לבחינת הנבואה. [22] עמוס ג' ז'[23] ויעויין בספר העיקרים ח"ד פמ"ה, שם כותב רבי יוסף אלבו שכריתת ברית בין אוהבים גורמת לגילוי סודות ביניהם, ושלכן לאחר שכרת הקב"ה ברית עם אברהם אבינו בברית בין הבתרים, הוא מגלה לו בנבואה עתידות ונסתרות לגבי שעבוד מצרים.[24] מאמר ד' אות ג' עמ' קס"ב-קס"ג במהדורת א. שמואל.[25] שם עמ' קס"א.[26] מעין ג' תמר ג', עמ' רצ"ד-רצ"ה, ד"ה והמין הג'.[27] דוגמה אחת שמביא האברבנאל לכך היא הקולות והלפידים, ומראה כבוד ה' בראש הר סיני בנתינת תורה, שנגלה לעיני כל עם ישראל אנשים נשים וטף, למרות שלא כולם היו כמובן בדרגה נבואית גבוהה, אם בכלל. לדעתו לא רק מראה כבוד ה', אלא גם הקולות והלפידים היו במראה הנבואה, ולא בעולם הגשמי המוחש לכל, ואם כן אם היו נכרים במעמד, לא זכו הם לחוש אותם בחושיהם. עיין שם בדוגמאות נוספות מחודשות, ובדברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ב פל"ב-ל"ג. [28] לגבי השפעת תוכן הנבואה על צורת קבלתה, עיין גם באור ה' לר' חסדאי קרשקש, מאמר ג' חלק א', כלל ו' פרק ב', עמ' שס"א במהדורת הרב שלמה פישר.[29] מאמר ה' אות כ', עמ' רכ"ה-רכ"ו שם.[30] עיין עוד לגבי הגדרת תהליך הנבואה, והבדל בינה לבין רוח הקודש באמרי קודש, הרב יצחק אייזיק מקאמארנא, מכון היכל ברכה י-ם, תשנ"ז, מדור 'דרך אמונה' עמ' ק"ז-ק"ט. [31] פרק ז' פס' א' [32] בד"ה יהיה נביאך. [33] עיין אוצר לעזי רש"י על התנ"ך, משה קטן, י-ם תשנ"א 1990, ערך נביא מס' 3073, שרוב הגירסאות גורסות פריידיו"ר, ומשמעותו היא פרקליט, ויש הגורסים פרקייר"א שפירושו הוא מליץ ומטיף (וברש"י מהדורת הרב ח.ד.שעוועל, מוסד הרב קוק י-ם, תשמ"ב, גרס פרידיכ"ר). [34] דרשות הר"ן מהדורת ר' א.פלדמן, הוצאת מכון שלם י-ם תשל"ז, הדרוש החמישי עמ' ס"ג.[35] שם עמ' רצ"ב.[36] שמות ז' א' [37] הראב"ע שלא כרש"י, אינו מקשר את השורש נב"א לשורש אחר, אלא נותן לו משמעות עצמית. וב'דקדוקי רש"י', לא ידוע שם מחברו, נדפס בריווא דטרינטו, איטליא, שנת ש"ך 1560, הודפס מחדש ע"י הרב ישראל יהודה ספטימוס, תשמ"ח, הוצאת מסורה ארטסקרול, כתב ששורש 'נביא' הוא בו"א, "לפי שהנבואה באה מפי הגבורה…והשם הזה יראה כנפעל, לפי שהוא נפעל מפי הגבורה..". [38] ההתענגות בנבואה מתקשרת להגדרת הרמח"ל שקשר את הנבואה לדבקות.[39] ע"ע בחומש מחוקקי יהודה על הראב"ע ביהל אור, וכן בקרני אור א'-ג'.[40] ועיין בפרק ד' בסוף סעיף 4 בדעת הר"ן שהיא כרש"י, ובעקבותיה תוספת בראב"ע כאן. עיין גם בהערה 63 לקמן, שדעת הראי"ה קוק כרש"י וסיעתו.[41] ח"ב פל"ז, הציטוטים ממהדורת הרב קאפח.[42] ג' ע"א[43] י' פס' ז'[44] מעייני הישועה, מעין ג' תמר ב', עמ' רצ"ב-רצ"ג במהדורת ירושלים תש"ך.[45] מו"נ ח"ב פמ"ה; אור ה', מאמר ב' כלל ד', פרק א', מהדורת הרב ש.פישר עמ' קפ"ה. לדעתם, רוח הקודש הינה דרגה שונה מהנבואה, ונמוכה ממנה.[46] חלק ג' פרק ד' אות ו'.[47] ל"ח ע"א[48] צ"ב ע"א [49] הל' יסודה"ת פ"ז ה"א; הקדמתו לפירוש מסכת אבות פ"ז, מהדורת הרב קאפח, מוסד הרב קוק י-ם תשכ"ה, עמ' רנ"ט; מו"נ ח"ב פל"ב.[50] דרשות הר"ן מהדורת ר' א.פלדמן, הוצאת מכון שלם י-ם תשל"ז, הדרוש השלישי עמ' ל"ח, הדרוש החמישי עמ' ס"ב-ס"ג, ובנוסח השני בעמ' ע"ח-פ'.[51] לגבי דעת הר"ן בנוגע לתכונת האומץ עיין בפרק זה בסעיף 6.[52] ועיין עוד באור ה' עמ' ר"ד, ועמ' קצ"ד-ה'. [53] שם עמ' ס"ג[54] עיטור סופרים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ווילנא 1888, נדפס מחדש בהוצאת חשן, י-ם תשל"ד, ח"א עמ' 38-36. [55] ח"ב פל"ב[56] מורה נבוכים לרמב"ם, מהדורת רבי שמואל אבן תיבון, ד"צ י-ם תש"ך.[57] א' א' [58] מדברי הרב שם יוצא, שהחילוק בין משה לשאר הנביאים שמשה קיבל נבואה בעת שרצה, ושאר נביאים לא בזמן שהם רצו, אלא תלויים ברצון האלוקי, קשור רק לנבואה לאחרים בדיבור, אך בנבואה לעצמו בגלל היותה טבעית, מתמידה היא גם בשאר הנביאים. [59] הרב משווה בין תוכיות הנבואה ופנימיותה לבין רוח הקודש, ומשתלבים הדברים עם דבריו באורות הקודש ח"א פצ"ד, עמ' ר"ע-רע"א.[60] הרב מגדיר את הנבואה כידיעה מעולה שתבוא לאדם מכח קדושה אלוקית, ובהמשך: " המדע המגיע בהכנה", "השפע האלוקי המדע המוטבע", כלומר הנבואה קשורה לשכל ולהבנה.[61] נכון שיתכן שנביא לעצמו יהיה בעל דרגה נבואית פנימית הגבוהה מנביא שלוח, אך כל נביא שלוח כולל בתוכו את הנבואה לעצמו, ובהיותו גם נביא שלוח יש לו עדיפות על פני נביא לעצמו, עיין באורות הקודש המצוטט בהערה 60.[62] גם לראי"ה נבואה היא משורש ניב שפתים כרש"י וסיעתו.[63] מו"נ ח"ב פל"ח, הציטוט כאן הוא ממהדורת ר"י אבן תיבון. [64] הרב קאפח תרגם 'כח התפישה'.[65] משה התגבר על פרעה[66] דרשות הר"ן שבהערה 51. [67] כמוזכר לעיל בפרק זה בסעיף 4.[68] עמוס א' א' [69] פ"ז ה"ב[70] הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ז ה"ז כותב: וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהא-ל שלחו באמת. דווקא נביא שליח מקבל אות או מופת כדי לעשותם בפני העם, כדי שיאמינו בעובדת היותו נביא, ובשליחותו, בעוד שנביא לעצמו אינו מקבל אות כזה, כי אין לו צורך להוכיח זאת לאחרים. אך נראה שאין בזה יתרון לנביא השלוח, אלא שזהו חלק מהותי מהשליחות.
Comments