'מצוות מבוארות' בחומש דברים לשיטת הרמב"ן

מבוא והצגת הבעייתיות בנושא

דיונינו יעסוק במעמד המצוות שנכתבו בחומש דברים. את החומש אמר משה רבינו לעם ישראל בשנת הארבעים החל מראש חודש שבט[1], ועד לפטירתו מן העולם בז' באדר (מגילה יג ע"ב). הרמב"ם בספר המצוות שלו מונה בספר דברים מאתיים מצוות חדשות(!) מבין תרי"ג המצוות שאותן הוא מונה בכלל התורה[2]. הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות חולק רק על פרטים מתוך המכלול, אך מסכים איתו לעיקרון[3].

לגבי המצוות הכתובות בספר דברים, ישנה מחלוקת גדולה המתחילה בחז"ל, ונמשכת ברמב"ן, באברבנאל, וברדב"ז, מתי קיבל משה אותן? מתי אמר אותן לישראל? ומתי נכתבו?[4] דעת הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים היא:

וכבר נאמרו לו כולן בסיני, או באוהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים, כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית

כלומר משה קיבל את כל תרי"ג המצוות בסיני, או באוהל מועד בשנה הראשונה, ומבחינת נתינת התורה מהקב"ה למשה, זהו סיומו של התהליך.

והנה בתחילת דבריו אומר שם הרמב"ן:

הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה. יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיהם, שכבר ביאר אותם להם, והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה. אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אותם רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבואו בספר הזה בעניני עבודת גלולים אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים, אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות, ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל, כגון היבום; ודין המוציא שם רע; והגרושין באשה; ועדים זוממין, וזולתו...

הרמב"ן מחלק את מצוות ספר דברים לשלוש קבוצות:

האחת - ביאור של רוב מצוות התורה הנוהגות בישראל (ולא בכהנים).

השניה - חזרה מדוייקת על מצווה שהוזכרה בארבעת החומשים הראשונים, כדי להזהיר להפחיד ולהרתיע, כגון איסור עבודה זרה.

והשלישית - תוספת "כמה" מצוות מחודשות, שלא הוזכרו כלל בחומשים הקודמים.

באומרו, שאת רוב מצוות התורה מבאר משה בחומש דברים, ושהוא מוסיף רק כמה מצוות שלא נזכרו כלל, קובע הרמב"ן, שהרוב המוחלט של מצוות ספר דברים הן מצוות מבוארות, כלומר מצוות שמסבירות את המצוות שבארבעת החומשים. וכאן המקום לציין, שבפרשיות ההלכתיות של ספר דברים, משתמש הרמב"ן במילים שנגזרות משורש בא"ר בסביבות 100 פעמים!

נשאלת השאלה: מי שעובר - גם שלא בעיון - על המצוות שבחומש דברים רואה, שמאתיים המצוות המחודשות שבספר, אינן כלל חזרה על מצוות שהוזכרו קודם בארבעת החומשים, ביחוד לדעת הרמב"ם[5] - שהרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לא השיג עליה - לפיה אין מונים כשתי מצוות בתרי"ג, מצווה שחזרה על עצמה פעמיים, ולדעתם, בצורה מובנית, מאתיים המצוות המחודשות שבדברים, אינן יכולות להיות כפולות של המצוות שהוזכרו בארבעת החומשים הקודמים?!

הבה נדגים את השאלה בצורה קונקרטית: בפרשת כי תצא מובאת מצוות שילוח הקן, לגביה אומר הרמב"ן (דברים כב ו):

"כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת, מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב כח).

ודבריו קשים להבנה - הרי אלו הן שתי מצוות שונות לחלוטין, אותו ואת בנו היא מצוות לא תעשה ק"א במנין המצוות של הרמב"ם, ואילו אותו ואת בנו היא מצוות ל"ת ש"ו, ומצוות עשה קמ"ח של 'שלח תשלח'? אותו ואת בנו נאמר לגבי בהמות, ואילו שילוח הקן לגבי צפורים? אותו ואת בנו מותר לשחוט את שניהם יום אחרי יום, ואפילו האחד לפנות ערב, ואת השני בלילה, ואילו בשילוח הקן אסור לקחת את האם בכל מצב? אותו ואת בנו שייך בבעלי חיים ביתיים, ואילו שילוח הקן הוא רק בקן "מזדמן", שאינו שייך למשלח? כיצד אם כן ניתן בכלל לומר, שמצוות שילוח הקן מבארת את מצוות אותו ואת בנו?

שאלה יסודית זו ודומותיה ששייכת לרבות ממצוות ספר דברים - ושלמרבה ההפתעה לא נידונה בעבר כלל - היא זו שתעמוד בבסיס דיונינו.

פרק א': המשמעות הבסיסית של 'מצווה מבוארת' – הסבר.

הנחת היסוד אותה אבסס במאמר זה היא, שהמושג 'מצווה מבוארת' בדברי הרמב"ן, רחב בהרבה ממשמעותו הבסיסית. המשמעות הבסיסית היא בוודאי - מצווה החוזרת על עצמה, ומוסיפה הסבר ובירור לגדרי המצווה המקורית, שהופיעה באחד מארבעת החומשים הראשונים.

הבה נדגים את המשמעות הבסיסית. בפרשת קדושים (ויקרא יט יט) כותבת התורה: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך". ואילו בפרשת כי תצא (דברים כב יא) נאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו".

וכותב הרמב"ן: "וביאר[6] בשעטנז, שאיננו רק[7] בצמר ופשתים, והזכיר 'לא תלבש' - ללמד שאין העליה אסורה אלא בענין לבישה".

ניסוח המצווה בדברים מבאר ש"שעטנז" שנאמר בויקרא פירושו צמר ופשתים, ושהעליה שנאמרה שם איננה עליה כלשהי, אלא רק על ידי לבישה. זהו הרובד הבסיסי של הביאור במצווה. מדובר באותה המצווה, וישנם מושגים שאינם ברורים לשומע, ולכן משה רבינו מסביר ומבהיר את הטעון בירור.

ונעבור לדוגמה נוספת השייכת לרובד הבסיסי של המצווה המבוארת, אך שונה ממצוות שעטנז, והמדובר הוא במצוות השבת אבידה. בפרשת משפטים נאמר: 'כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו'. ואילו בפרשת כי תצא (כב א-ג) נאמר:

(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:

(ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:

(ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:

ומפרש הרמב"ן במקום:

"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים" - זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה[8]: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו", והוסיף בכאן לאמר "נדחים", כי "תועה" שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול, ועתה הזכיר "נדחים" שברחו ממנו והרחיקו. והזכיר "שה" שהוא כאבד[9], ולכך ביאר בכאן: "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך". ואמר "וכן תעשה לחמורו" - שהוא בהמה טמאה, "וכן תעשה לשמלתו" - אע"פ שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים, ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאפשר שימותו, "וכן תעשה לכל אבדת אחיך" - מכל כלי ביתו אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה.

ועל מדרש רבותינו[10] (ספרי מה, ב"מ ל א) הוסיף עוד בכאן דברים רבים, כגון "והתעלמת", פעמים שאתה מתעלם, "השב", אפילו מאה פעמים (ב"מ לא א), "תשיבם", אפילו לגינתו ולחורבתו (שם), והחזירה[11] בסימנים, ודברים אחרים נדרשים בפרשה.

המצווה בכי תצא מוסיפה למצווה במשפטים נדבך, ולכן משתמש כאן הרמב"ן פעמיים בלשון 'מוסיף'. בשמות מובנת המצווה רק בצורתה הקלה והפשוטה, ואילו בדברים בצורתה הקשה והמחייבת יותר – גם כשהאבידה רחוקה מאד מבעליה, גם כשיש צורך להכניסה לבית המוצא ואי אפשר להשיבה מיידית, וגם באבידות שאינן בעלות ערך כשור ושה, ואין ההפסד שיגרם לבעלים משמעותי כל

כך. ולדעת חז"ל ישנן תוספות מרובות במצווה. נמצינו למדים ששני רבדים קיימים בצורתה הבסיסית של המצווה המבוארת, הראשון - תוספת הסבר ובירור, והשני – תוספת שלב ונדבך.

פרק ב': מצווה מבוארת – בעלת טעם מחשבתי משותף

כדי להבין את הגדרת הרמב"ן למצווה מבוארת, נתייחס לשילוח הקן. בפרשת כי תצא (כב ו-ז) נאמר:

(ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.

(ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

ומסביר הרמב"ן:

(ו) כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא.

כאמור במבוא, מדובר בשתי מצוות השונות זו מזו מבחינה הלכתית, ושתיהן נמנות על ידי הרמב"ם והרמב"ן כמצוות שונות. אך הטעם המחשבתי שלהן שווה, והוא - או להקנות לעצמינו את מידת הרחמים, או – לשמור את קיומו של מין בעלי החיים. המצווה היא מבוארת בגלל שהטעם בשתי המצוות שווה. בזאת מרחיב הרמב"ן את הגדרתה הבסיסית של ה'מצווה המבוארת'.

פרק ג': מצווה מבוארת – בעלת מטרה הלכתית משותפת

נאמר בספר דברים (כב ח): "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ".

וכתב הרמב"ן: "ועשית מעקה - מצות המעקה מחודשת, או מבוארת מלא תעמוד על דם רעך (ויקרא י"ט ט"ז) ".

לאפשרות שמצוות מעקה היא מצווה מבוארת ממצוות 'לא תעמוד על דם רעך' יקשה: הרי אלו שתי מצוות נפרדות בספר המצוות[12], וכיצד סובר הרמב"ן שזו מצווה מבוארת? ועוד, הרי מצוות מעקה היא מצוות עשה, ולא תעמוד – מצוות לא תעשה?

אלא שלשתי המצוות ישנה מטרה הלכתית שווה, והיא – להרחיק נזקים מהזולת, ובזאת הופכת המצווה למבוארת. אין מדובר כאן על טעם מחשבתי, אלא על מטרה הלכתית משותפת. יש לשים לב, ששתי המצוות שונות בגדריהן ההלכתיים, לא תעמוד הינה הרחקת מזיק קיים המתרגש ובא על חבירו[13], בעוד שבניית מעקה הינה בניית גדר על מנת להרחיק אפשרות נזק עתידית. בניית מעקה היא רק בבית שלו, בעוד שלא תעמוד הוא גם במזיק חיצוני. הכיוון ההלכתי המשותף הוא הוא היוצר את המצווה המבוארת.

פרק ד': מצווה מבוארת – הרחבה למקרה קיצוני

בפרשת כי תצא (כא יח-כא) מובא דין בן סורר ומורה:

(יח) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.

(יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ.

(כ) וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא.

(כא) וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

ומפרש שם הרמב"ן:

והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו, ונאמר עוד (לעיל יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי (לעיל ו יג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'[14]. ועל הכלל, אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא א)....וגם זו מצוה מחודשת, או מבוארת מן כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב) ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג).

לפי האפשרות שדין בן סורר ומורה הוא מצווה מבוארת נצטרך להבין מה הקשר בין מצווה זו לבין מצוות כבוד אב ואם ומוראם, הרי במצוות אלו עם כל חשיבותן, אין חיוב מיתה? ועוד קשה, שהרי מבואר בגמרא סנהדרין (סט ע"א) שפרשה זו נאמרה מאז היות הבן בר מצווה למשך שלושה חודשים בלבד, בעוד שמצוות כבוד אב ואם ומוראם הם במשך כל ימי חיי הבן כלפי הוריו? ועוד – פרשת בן סורר ומורה נאמרה רק בבן[15], בעוד שמצוות כבוד אב ואם ומוראם נאמרו גם לבנות?!

אלא שמשמעותה של מצווה מבוארת לפי הרמב"ן רחבה יותר מהגדרתה הבסיסית, וכאן ההרחבה היא למקרה קיצוני וחמור. למצוות כבוד אב ואם ומוראם ישנו רובד בסיסי המחייב כל בן ובת במשך כל ימי חייהם, אך ישנו מקרה חריף, חמור, וקיצוני, שבו הבן בגיל ספציפי ביותר עובר על מצוות אלו, והתורה מחייבת אותו על כך מיתה. דוגמה קיצונית זו צומחת על בסיס כבוד אב ואם ומוראם, ובתור שכזאת היא מצווה מבוארת, אך מגיעה הרחק הרחק מעבר להם מבחינת העונש הניתן לבן שעובר עליה.

לסיום פרק זה נעיר, שבתחילת דבריו מזכיר הרמב"ן את הקשר בן סורר ומורה גם למצוות כבוד אב ואם ומוראם, גם למצוות קדושים תהיו, וגם לחובה לדעת את השם בכל דרכינו, אך כשהוא מזכיר את המצווה המבוארת, הוא משמיט את השתים האחרונות.

כמו כן יש לציין שהגמרא בסנהדרין (סג ע"א) אומרת, שאזהרת בן סורר ומורה היא מ'לא תאכלו על הדם'[16], וכן הוא ברמב"ם בהל' ממרים (פ"ז ה"א) ובספר המצוות (ל"ת קצה), וגם הרמב"ן שם הסכים לכך[17], ואילו בפירושו על התורה אין הרמב"ן מזכיר זאת כלל.

פרק ה': מצווה מבוארת – גזירה דאורייתא

נתייחס עתה לאיסור חרישה בשור ובחמור יחדיו. נאמר בספרינו (כב י): "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". והסביר הרמב"ן:

ואמר לא תחרוש בשור ובחמור - והוא הדין לכל מיני הכלאים. והיא מצוה מבוארת מן בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט), שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן.

כלומר האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו נועד להרחיק את האדם מהרבעתם, כי דרך החורש בשניהם יחד לשכנם ברפת אחת, ולהרכיבם יחד. אם כן איסור החרישה נחשב מצווה מבוארת בהיותו הרחקה מאיסור תורה אחר שנכתב בספר ויקרא. אין איסור החרישה מסביר ומבאר את איסור הרבעה, אלא קשור אליו בקשר של סייג וגזירה, וזהו פן מחודש של מצווה מבוארת. בדרך כלל, גזירות וסייגים הם איסורי דרבנן, ואילו כאן ישנה תופעה מעניינת שבה מצווה דאורייתא מהווה גזירה למצווה אחרת. תופעה זו נדונה והורחבה במספר מקורות, למשל באבות דרבי נתן פ"ב ה"א, ובלקח טוב לרב יוסף ענגיל, כלל ח'.

פרק ו': מצווה מבוארת – הוספת מצוות לא תעשה למצוות עשה קיימת

בפרשת כי תצא (כב ד) נאמר:

לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עימו.

וכתב שם הרמב"ן:

והוסיף במצות הטעינה להזהיר עליה במצות לא תעשה, כי בתורה[18] אמר (שמות כג ה) עזוב תעזוב עמו - מצוות עשה.

מדברי הרמב"ן הללו למדנו משמעות חדשה למצווה מבוארת: מצווה שהוזכרה בארבעת החומשים הראשונים כמצוות עשה, ובחומש דברים לא נוסף עליה שום ביאור, ואין בה שום תוספת, אלא שאותו הדבר אסור גם במצוות לא תעשה.

פרק ז': מצווה עצמאית בתרי"ג המשלימה מצווה אחרת בנושא אחד

נאמר בספרינו (כג כ):

לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ.

והסביר הרמב"ן:

לא תשיך לאחיך - גם זו מצוה מבוארת (ויקרא כה לו-לז), יוסיף בכאן אזהרה גם ללווה, מה שאין כן בכל דיני ממונות שאם רצה הוא ליזוק בנכסיו רשאי, אבל מפני רגילות החטא הזה יזהיר בו גם הלווה.

המדובר כאן הוא באיסור ללווה, האיסור המרכזי של ריבית הוא האיסור למלווה הפוגע ונושך את הלווה ואת ממונו. בעבירה אחרת, לא היתה התורה אוסרת את הלווה, שהרי הוא נותן את הריבית מרצונו, אך עקב שכיחות העבירה בגלל רצון המלווה להרבות את הונו, הוסיף הקב"ה איסור גם על הלווה. מצווה בדברים המשלימה את פרשת הריבית מהווה משמעות חדשה למצווה מבוארת.

פרק ח': מצווה נוספת היוצרת מסגרת הלכתית כללית

נאמר בדברים (יז א): "לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא".

והסביר שם הרמב"ן: לא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע - אזהרה למפגל קדשים על ידי דבור[19] רע, ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים, לשון רש"י. והנה זו מצוה מבוארת, שכבר הזהיר על השוחט בעלי מומים (ויקרא כב כב), וחזר להוסיף המפגל.

איסור מפגל בקדשים, הוא לעשות אחת מארבע העבודות[20] על מנת להקטיר את האימורים או לאכול את בשר הקרבן חוץ לזמנו. אך האיסור בספר ויקרא הוא על שחיטת בעלי מום, ולא על מפגל?

אלא ששתי המצוות משלימות מסגרת כללית של איסורי מזבח, בעל מום הוא חסרון בחפצא של הקרבן, ואילו פיגול - במעשה ההקרבה, אך שניהם שייכים למסגרת כללית של פסולים בקרבנות, ובתור יצירת מסגרת הלכתית והשלמתה מגדיר הרמב"ן את איסור פיגול כמצווה מבוארת במובן מחודש. סוג זה של מצווה מבוארת שונה מהסוג שבפרק ז' בזה, שכאן מדובר באיסור חדש שיחד עם האיסור הקודם יוצר מסגרת הלכתית כוללת, בעוד שבפרק הקודם דובר על מעשה עבירה אחד, שבתחילה הוטל איסורו על המלווה בלבד, ובדברים חודש גם ביחס ללווה.

פרק ט': רמז בארבעת החומשים ההופך למצווה מבוארת בדברים

בפרשה ראשונה של קריאת שמע (דברים ו-ז) נאמרה מצוות לימוד תורה לבנים: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".

וכתב הרמב"ן:

ושננתם לבניך - גם אלה מצוות מבוארות נרמזו[21] כבר, כי מאחר שציוה במצוות, חוקת עולם לדורותיכם (ויקרא ג יז), ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא יז), זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך (בראשית יז י), הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצוות, ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם?

הרמב"ן רואה רמז למצוות לימוד תורה לבנים בארבעת החומשים, במצוות מילה; שבת; ובאיסור אכילת חלב ודם[22]. והרי ניתן להבין את הפסוקים כמתייחסים לחובת המשך חלות המצווה לדורות, ולא לחובת הנחלתם והוראתם לבנים? אלא שהרמב"ן סבור שישנם במצוות אלה רמז לתלמוד תורה לבנים. מהו הרמז?

הרמב"ן מחלק בין לשון 'חוקת עולם', לבין הלשונות: 'חוקת עולם לדורותיכם', 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'; 'זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך', משמעות הלשון הראשונה היא רק – חלות המצווה לדורות בניגוד למצוות שעה, בעוד שבלשונות האחרים - שבהם מוזכרים בנים וזרע - כלול רמז למצוות תלמוד תורה. גם לשונות אלו אינם מפורשים, כי ברמת פשטי הכתובים ניתן להבינם כמתייחסים לחלות המצווה בלבד, אך רמז יש כאן.

ועוד שתי סיבות מדוע אין הדברים אלא רמז:

האחת – מצוות תלמוד תורה לבנים כוללת את כל תרי"ג המצוות, ואילו הביטויים הקשורים לחובת ההוראה מופיעים במצוות בודדות בלבד.

והשניה – חובת תלמוד תורה כוללת חלקים נוספים מלבד המצוות: העומק, הסברות והפלפול שנמצאים גם בחלקי התורה שאינם הלכה למעשה[23]; לימוד האגדה, האמונה ומחשבת ישראל; לימוד תורה ונ"ך; לימוד מוסר ולימוד פנימיות התורה.

ולכן רואה הרמב"ן בפסוקי התורה שבארבעת החומשים רמז בלבד, ובמצוות 'ושננתם לבניך' מצווה מבוארת, המתייחסת לרמז שהופיע ב'תורה', והופכתו למצווה בתרי"ג מצוות, וזוהי משמעות מחודשת למצווה מבוארת.

משמעות זו מופיעה גם במצוות מזוזה. בהמשך הפסוקים נאמר (דברים ו-ט): "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".

וביאר הרמב"ן:

והוסיף בכאן מצוות המזוזה, 'וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך' - שלא נזכרה. ואולי גם זו מבוארת, נרמזה שם במצות 'ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך' (שמות יב ט) .

לפי האפשרות הראשונה ברמב"ן מצוות מזוזה הינה מחודשת. אך לפי האפשרות השניה היא מבוארת. היכן נכתבה מצווה זו בתורה?

הרמב"ן עונה שהיא לא נכתבה אלא נרמזה, והרמז הוא במצוות תפילין(!) בפסוק: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך". כיצד ניתן לרמוז את מצוות מזוזה במצוות תפילין? הרמב"ן שואל את עצמו, מדוע לא הוזכרו התפילין של ראש במפורש, אלא נאמר 'ולזכרון בין עיניך'? והתשובה שהוא עונה היא, שהתורה באה לרמז, שהזכרון בין העיניים של תפילין של ראש בנוגע לתורה, למצוותיה ולקבלת עול מלכות שמים (='למען תהיה תורת ה' בפיך'), מהווה הנחיה כללית לבצע מעשים שיזכירו לנו ערכים אלו, ומתוך הנחיה כללית זו הרמוזה, ואיננה כתובה במפורש במצוות תפילין של ראש, מתחדשת ומתבארת מצוות מזוזה!

פרק י': מציאות או חובה מדאורייתא שאינה מצווה ההופכים למצווה

נתייחס עתה למצוות מינוי שופטים כפי שפירשה הרמב"ן. נאמר בספרינו (טז יח):

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:

ופירש הרמב"ן:

ציוה בתורה, עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב ח), ונתן בפלילים (שם כא כב), אם כן מצוה שיהיו לישראל פלילים. וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ, כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם בית דין, אבל כאשר יצעק המעוות יעמדו עליו הראויים לשפוט ובמשפטיהם ישפטוהו, או יעלה לארץ בזמנה ושם ישפטוהו במקום המשפט. והוסיף בכאן שוטרים, והם שיהיו נוגשים בדבר המשפט. ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינין בעיירות, וכן כתב הרב ר' משה (הל' סנהדרין פ"א ה"ב)[24].

לפי הרמב"ן, מצוות מינוי הדיינים קיימת כבר מפרשת משפטים, ובספר דברים היא מבוארת במשמעותה הבסיסית[25] בשני רבדים נוספים: הראשון - תוספת הסבר ובירור, והוא שהחובה היא רק בארץ ישראל, והשני – תוספת שלב ונדבך, והוא חובת מינוי שוטרים.

ונראה שבדברי הרמב"ן כלולה משמעות חדשה למושג מצווה מבוארת. מציאות הדיינים המופיעה בפרשת משפטים אינה מצווה בתרי"ג מצוות, והרמב"ן בפירושו לפסוקים שם לא הזכירם כמצוות עשה, אלא רק הזכרת מושג ההלכתי של שופטים שתוקפו הוא מהתורה. למה הדבר דומה? למצוות הקשורות לדיני טומאה, שהרמב"ם מנה אותן כמצוות[26], ואילו לדעת הרמב"ן הן מושג הלכתי מהתורה, עם גדרים מדוייקים, אך אינן כלל מצוות בתרי"ג, ובלשון הרמב"ן בהשגתו שם: "לא ראיתי להביא דין הטומאות בחשבון המצוות, לפי שהן רשות גמורה מכל צד, אין בהם עניין מצווה שתמנה". ולפי זה, המצווה בדברים היא מבוארת בזה, שהיא הופכת מושג הלכתי המופיע בשאר החומשים למצווה.

וישנה אפשרות נוספת – ישנה חובה דאורייתא שאינה כלולה לא במצוות עשה ולא במצוות לא תעשה. מחמת סיבות שונות, ישנם דיני תורה שחובה לבצעם, אך לא הגיעו לכלל מצווה, הרמב"ם בשורשיו מונה לכך מספר סיבות, וישנו שיקול נוסף והוא בגלל סגנון הכתובים[27]. דוגמה לחובה כזו ניתן למצוא בחובת כיסוי ראש לאשה נשואה, שהגמרא בכתובות (ע ע"א) אומרת שהיא חובה דאורייתא, וזה לשון הגמרא:

ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב - ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש

איסור זה איננו כלול בתרי"ג המצוות[28].

וכך ניתן לומר, שהפסוקים במשפטים 'ונתן בפלילים' ו'עד האלהים יבא דבר שניהם' היוו אמנם חובה מהתורה, אך היא לא הגיעה לכלל מצוות עשה, ואילו הפסוק בספר דברים - בתור פן חדש למצווה מבוארת – הפך את החובה שבפרשת משפטים למצווה בתרי"ג.

סיכום

פתחנו את המאמר בשאלה על הגדרתה של מצווה מבוארת לדעת הרמב"ן, שהרי אין אפשרות לומר שמאתיים המצוות המופיעות בספר דברים מהוות רק חזרה וביאור לאותן המצוות שמופיעות בארבעת החומשים הראשונים. ונוכחנו לדעת שהגדרתה של מצווה מבוארת הינה רחבה, וכוללת בתוכה היבטים שונים ומגוונים של קשרים בין המצוות כפי שהן מופיעות בספר דברים לבין הופעתן בשאר החומשים.

מאמר זה נערך בהמלצת ועדת המחקר הבין מכללתית במכון מופ"ת, ובתמיכת האגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך. המאמר פורסם לראשונה בשמעתין 176 (סיון תש"ע), עמ' 45-35. [1] כמבואר בדברים א ג [2] במפתח הרב קאפח לספר המצות, מהדורת רמב"ם לעם, מוסד הרב קוק תשי"ח, מצוות תיד – תריג. [3] בסוף ספר המצוות מסכם הרמב"ן את ההבדלים שבין מנין המצוות שלו לבין מניינו של הרמב"ם, ומסיכום זה יוצא שהוא מסכים לרוב המוחלט של המצוות שבספר דברים. [4] יעויין בפשוטו של מקרא, לדודי הרב יהודה קופרמן, הוצאת מכללה י-ם, תשס"א, ח"א עמ' 90-89. [5] הקדמה לספר המצוות שורש תשיעי. [6] זו מצווה מבוארת. [7] 'רק' במובן של אלא. [8] שמות כג ד. הרמב"ן מכנה את ארבעת החומשים הראשונים – 'תורה', כי חומש דברים הוא משנה תורה! [9] הכוונה כאבוד לחלוטין. [10] כלומר לא על פי פשוטו של מקרא, אלא עפ"י חז"ל וההלכה. [11] כלומר חובת ההחזרה [12] מ"ע קפד ומל"ת רצז. [13] בסהמ"צ כלל בה הרמב"ם גם את חובת העדאת ממון עבור חבירו, בניגוד לנאמר בהל' רוצח סוף פ"א. [14] במשנה בסנהדרין פ"ח מ"ג מופיע שישנו פן שלישי בחטאו של בן סורר ומורה, והוא – גניבה. [15] משנה סנהדרין פ"ח מ"א [16] ויקרא יט כו [17] אלא שלדעתו יש למנות בבן סורר ומורה שתי מניעות, ולא אחת כדעת הרמב"ם. [18] עיין הערה 8. [19] לדעת הרמב"ן ותוס' בזבחים ב ע"ב ד"ה הא - פיגול הוא בדיבור, בעוד שלרמב"ם הל' פסולי המוקדשין פי"ג ה"א די במחשבה, ויעויין במשנה למלך על הרמב"ם שם סיכום דעות הראשונים בזה. [20] שחיטה; קבלה; הולכה; זריקה. [21] לגבי לשון 'רמז' כתב הרמב"ן, בהשגתו לשורש א' של סהמ"צ לרמב"ם (מהדורת הרב שעוועל) ירושלים תשמ"א עמ' יט: "כי התורה תפרש, ותצוה, ותודיע, ותרמוז", ובביאור דבריו, פשוטו של מקרא הנ"ל, ח"ב עמ' 212-198. [22] הביטוי 'חוקת עולם לדורותיכם' מופיע פעמים נוספות בצורה זו, ובווריאציות שונות, במצוות נוספות, עיין שמות כז כא; ויקרא י ט; במדבר טו טו, ועוד. [23] עיין בהקדמת שו"ת בית הלוי לספרו. [24] בהמשך דבריו מביא הרמב"ן את המשתמע מהגמרא במכות, שיש חובת מינוי סנהדרין בחו"ל, אך לא בכל עיר ועיר אלא בכל פלך ופלך. [25] כמבואר בפ"א לעיל. [26] סהמ"צ מ"ע צו– קח. [27] ראה בספרו של דודי, מו"ר הרב יהודה קופרמן זצ"ל, פשוטו של מקרא, ירושלים תשס"א, ח"א, עמ' 222-201. [28] עיין רמב"ם אישות פכ"ד הי"א.