מעורבותם האישית של נביאי ישראל בנבואתם

א. הנביא כמתפלל עבור העם[1]

נביאי ישראל ראו את אחד מתפקידיהם להתפלל עבור עם ישראל. כבר משה רבנו מתפלל עבור עם ישראל לאחר חטא העגל[2], לאחר חטא המרגלים[3], בזמן חטא קרח ועדתו[4] ועוד. ה' מראה מראות נבואיים לעמוס[5] ובהם נראית מכת ארבה ואח"כ מכת אש השורפת ומכלה, ושניהם עתידים להכות בעם ישראל; בשני המקרים מתפלל עמוס על 'יעקב כי דל הוא', וה' מבטל את הגזירות. ה' אומר לירמיהו: "אל תתפלל בעד העם הזה לטובה"[6], מכאן שירמיהו אכן התפלל עליהם, או לפחות רצה לעשות כן.

האם תפילה על עם ישראל היא תפקיד מוצהר של כל נביא, או שהוא עושה זאת על דעת עצמו בגלל נבואתו?

הגמרא בפסחים[7] שואלת כיצד ציוה הקב"ה על הנביא הושע לקחת לעצמו אשת זנונים וילדי זנונים, ואומרת:

אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן! לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא - העבירם באומה אחרת. אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך, אם הוא יכול לשלוח - אף אני אשלח את ישראל. שנאמר[8] ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, וכתיב וילך ויקח את גמר בת דבלים

מפורש כאן שה' ציפה מהושע להתפלל על עם ישראל, בודאי שלא לקטרג עליהם, וקל וחומר שלא להציע לו להחליפם. ממשיכה הגמרא ומתארת[9]:

לאחר שנולדו [לו] שני בנים ובת אחת אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדברתי עמו - פירש מן האשה, אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו: רבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה! אמר ליה הקדוש ברוך הוא: ומה אתה, שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן – כך, ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי... ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?! כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקב"ה: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך - בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך. עמד ובקש רחמים וביטל גזירה, והתחיל לברכן, שנאמר[10]: 'והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו וגו', וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה'.

לפי הגמרא הושע שב בתשובה, התפלל על עם ישראל וגם ברך אותם, ופסוקי הברכה הנאמרים בפרק ב' הם הברכה של הושע. נשאלת השאלה: הרי פרק ב' הוא פרק נבואי שהושע קיבל אותו כנבואה מהקב"ה, ואינו ברכה שהוא ברך מעצמו? וצריך לומר או שהושע ברך מעצמו את עם ישראל במילים אלו, וה' הסכים על ידו ונתן להם תוקף של נבואה[11]; או שרצונו של הנביא לברך את עם ישראל גרם שה' נתן לו נבואה בלשון זו, וברכתו היא נבואתו.

הגמרא בברכות[12] מתארת את מה שהתרחש בין הקב"ה ובין משה מיד לאחר חטא העגל:

'וידבר ה' אל משה לך רד'[13], מאי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו - אתה למה לי? מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר. וכיון שאמר: 'הרף ממני ואשמידם'[14], אמר משה: דבר זה תלוי בי - מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים. משל למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר לו דבר. אמר המלך: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך! אמר: דבר זה תלוי בי - מיד עמד והצילו.

בגלל האמירה 'לך רד' הבין משה שאין לו כלל כח להתפלל עבור עם ישראל, כי כל גדלותו וכח תפילתו נובעים מכוחו של עם ישראל, והם הלוא ירדו מגדולתם בעקבות חטא העגל. אמירת 'הרף ממני ואשמידם' היא המלמדת אותו שיש בידו כח להתפלל, כמו אוהבו של המלך. לאחר שהוא מבין זאת, ברור לו שהוא מתפלל עבור העם.

אולם ניתן לומר שמשה רבינו הוא מנהיגם של כלל ישראל, ולכן עליו להתפלל עליהם. הושע לעומתו הוא נביא, ואינו מלך ולא מנהיג; תחום עיסוקו הוא רוחני בעיקרו. כך גם עמוס וירמיה אינם מנהיגי העם, אלא עובדת היותם נביאים מציבה בפניהם תפקיד נוסף של תפילה עבור עם ישראל.

בויקרא רבה[15] מושווים נביאי ישראל לנביאי הגויים, ובין השאר מופיעים הדברים הבאים:

אמר רבי אלעאי בר מנחם: כתיב[16] 'רחוק ה' מרשעים', וכתיב 'ותפלת צדיקים ישמע'. 'רחוק ה' מרשעים' אלו נביאי אומות העולם, 'ותפלת צדיקים ישמע' אלו נביאי ישראל.

נביאי ישראל נקראים צדיקים, ונביאי הגויים - רשעים. במדרש זה ההשוואה אינה נוגעת לצורת קבלת הנבואה או זמנה, ההבחנה היא בין הצידקות ובין הרישעות, בין תפילתם של נביאי ישראל שמתקבלת, לבין הריחוק של הקב"ה מנביאי האומות. ומכלל הדברים למדנו, שתפילת נביאי ישראל הינה יסוד מהותי בנבואתם.

ומפורשים הדברים גם במדרש משלי (פל"א):

אשה יראת ה' היא תתהלל - זה משה... אמר ר' יוסי בר ירמיה: מפני מה הוא המשיל את הנביאים בנשים? אלא מה האשה הזאת אינה מתביישת מלתבוע צרכי ביתה מבעלה, כך הנביאים אינן מתביישין מלתבוע צרכיהן של ישראל מלפני הקב"ה.

הדברים מוסברים על פי דברי הרמח"ל בדרך ה'[17], שהנבואה היא דבקות נשמתית של הנביא בקב"ה, וכתוצאה ממנה מתקבלת תפילתו של הנביא יותר מתפילת אחרים. גם לשיטות הדורשות מהנביא להיות בעל שלימות מידותית[18], מובן שתפילתו של אדם בעל רמה רוחנית גבוהה תתקבל ע"י רבונו של עולם.

ב. הנביא כמתייסר, מוכה, מבוייש ונהרג

מוצאים אנו את הנביאים מתייסרים עבור אמירת הנבואה, מתביישים, מוכים, ולעיתים אף נהרגים בעקבות אמירתה. כך ירמיהו מנבא נבואת חורבן על ירושלים ועל ערי יהודה, ובעקבות נבואתו מכה אותו פשחור בן אימר הכהן, ונותן אותו על המהפכת[19]. ובהמשך[20] מסופר על ירמיה שמנבא ואומר לעם בחצר בית ה' שאם לא ישובו בתשובה יחרב בית המקדש כמו משכן שילה, ונאמרים הדברים הבאים:

ויהי ככלות ירמיהו לדבר את כל אשר צוה ה' לדבר אל כל העם, ויתפשו אתו הכהנים והנביאים וכל העם לאמר מות תמות. מדוע נבית בשם ה' לאמר כשלו יהיה הבית הזה והעיר הזאת תחרב מאין יושב, ויקהל כל העם אל ירמיהו בבית ה'... ויאמרו הכהנים והנביאים אל השרים ואל כל העם לאמר, משפט מות לאיש הזה כי ניבא אל העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם. ויאמר ירמיהו אל כל השרים ואל כל העם לאמר... ואני הנני בידכם, עשו לי כטוב וכישר בעיניכם. אך ידע תדעו כי אם ממיתים אתם אותי כי דם נקי אתם נותנים עליכם ואל העיר הזאת ואל יושביה... וגם איש[21] היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו מקרית היערים, וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמיהו. וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים... ויוציאו את אוריהו ממצרים ויביאוהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב, וישלך את נבלתו אל קברי בני העם.

ובדברי הימים[22] מסופר על הנביא זכריה בן יהוידע, שגם הוא שילם בחייו על אמירת נבואתו[23].

נביאים אחרים נדרשו לעשות מעשים שמביישים אותם בעיני הציבור. יחזקאל מצטווה לעשות לו כלי גולה, לגלות ממקומו למקום אחר, לחתור בקיר, לצאת בערב כבורח, ולכסות את פניו[24]. הושע מצטווה לקחת אשת זנונים וילדי זנונים, ושניהם אכן עושים כן.

הרמב"ם במורה[25] סבור שהמעשים המביישים לא קרו במציאות אלא במראה הנבואה; זו דעתו לגבי הציווי הנ"ל להושע, כך לגבי ירמיה והאזור, וכך גם לגבי מעשי יחזקאל בפרקים ד-ה. הסיבה העיקרית היא: "וחלילה לא-ל שיעשה את נביאיו לעג וקלס לנבלים, ויצוום לעשות מעשי שטות".

אך בניגוד לרמב"ם סבורים חז"ל במסכת[26] פסחים שמעשה הושע נעשה בפועל, בעולמנו הגשמי. ולגבי מעשה האזור כותב הרד"ק:[27] "אפשר שהיה ממש, ועשה כן ירמיהו מה שצווהו הא-ל". ובספר חסידים לרבי יהודה החסיד[28] כתב שישעיהו הלך בפועל ערום ויחף, ושיחזקאל גילח את זקנו; וכך היא גם דעת האברבנאל[29].

מדוע על הנביא להתייסר? מדוע לעיתים עליו להיות מוכה, מאויים למוות, ואפילו נהרג? מהי מטרת המעשים הנבואיים המביישים?

הסיבה הראשונה היא שעל הנביא לבטא את מסירותו המוחלטת לאמירת הנבואה, ואת נכונותו להקריב את עצמו עבור שליחות הקב"ה לכבוד הבורא, ולפרסם את שמו יתברך בעולם. זו דעת רבי יהודה החסיד בספר חסידים. הוא מזכיר שלוש דוגמאות של צדיקים, ושלושתם הם נביאי ה', שקיבלו את הבושה והבזיון על נבואתם לכבודו של ה'. ואלה דבריו[30]:

כמו שהצדיקים שמחו לקבל בושת ובזיון לכבוד הבורא, שנאמר: פני לא הסתרתי מכלימות ורוק[31], ויחזקאל שגילח זקנו, וישעיה שהלך ערום ויחף.

לדעת הרמב"ם במורה שהמעשים התרחשו במראה הנבואה, קיימת סיבה אחרת למעשים אלו: הם מהווים חלק ממסכת המחשת הנבואה לנביא עצמו ולעם (אם עליו לספר את המראות הללו לעם).

להבנת מטרה שלישית, נמשיך ונעיין ביחזקאל פרק ד'[32]:

ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו, מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עונם. ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום, ונשאת עון בית ישראל.

לדעת הרד"ק הדבר נעשה במראה הנבואה, אך מרש"י משתמע שיחזקאל עשה זאת בפועל. מה המטרה בזה?

רש"י במקום (ומקורו בגמרא סנהדרין ל"ט.) כותב:

על צדך השמאלי - לסבול צער וייסורין מניין ימים כמנין שנים אשר הציקתני רוחי כביכול על שהכעיסו לפני[33], ותכפר על עונם, אחרי אשר קשה בעיניך הפורענות שאני אומר להביא עליהם נתתי לך את שני עונם וגו' - הקילותי עליך לקבל את צער שסבלתי אני למנין שנים שחטאו לפני, הפכתים לך למנין ימים.

רבונו של עולם הצטער על העבודה הזרה שבישראל, והנביא יסבול את הסבל שכביכול סבל ה'. הנביא הוא נציגו של עם ישראל, וסבלו יכפר על העם. ה' ברחמיו מסתפק בצער מיניאטורי של הנביא, והוא יום לשנה[34]. צער הנביא אינו במטרה להביא את דבר ה' בכל מחיר אל העם, ולא להמחשה, אלא כדי לכפר על העם.

ובמלכים א'[35] מופיע המאורע הבא:

ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכיני נא, וימאן האיש להכותו. ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה, וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו. וימצא איש אחר ויאמר הכיני נא, ויכהו האיש הכה ופצוע.

בקשה מוזרה כזו מפי נביא בדבר ה', טעונה הסבר, ואכן הרד"ק מביא את ביאור חז"ל:

הכה ופצוע - הפצע הוא מכת דם, ובדרש: אותה טיפת דם שיצאה מן הצדיק היתה כפרה לישראל שלא מתו מהם במלחמות רמות גלעד, שהרי אמר לו הנביא ועמך תחת עמו, כי חייבי מיתה היו, אלא שאותה טיפת דם[36] היתה כפרה להם.

גם במקרה זה רואים אנו שיסורי הנביא אינם לכבוד ה', אלא כדי לכפר על עם ישראל, כדי שלא ימותו מהם במלחמה.

לדעת ר"י אברבנאל[37] קיימת סיבה רביעית: מעשי הושע עם אשת הזנונים, ומות אשת יחזקאל[38], והליכת ישעיה ערום ויחף ארעו אכן במציאות, ולמרות שמצד הנביאים עצמם ודאי ראויים הם לכבוד ככבוד מלכים - הנביאים היו שלוחי ה' ליישר את העם ולהשיבם בתשובה, ולכן לא חש ה' על כבודם ועל צרכיהם, אלא על תקנת העם והיישרתם, ועשה לנביאים דברים שישפיעו על העם אפילו אם הם יפגעו אישית בנביאים ובסובבים אותם. דברים מוחשיים שנראים בעינים - משפיעים על הרואים הרבה יותר מדברים שרק נשמעים באוזן. בשיטת האברבנאל מודגשת התועלת לעם ישראל, לא מצד הכפרה הרוחנית, אלא מצד החדרת המסר הנבואי לתודעתו בצורה מוחשית.

ג. הנביא והניסים

הנביא קשור לניסים בכמה אופנים. יש נביא המביא אות ומופת על אמיתות נבואתו, יש ניסים הנעשים על ידי הנביא, ויש ניסים שאמנם אין הנביא עושה אותם, אך הוא מבשר עליהם טרם בואם.

דעת רס"ג באמונות ודעות היא שכל נביא הנשלח לבני אדם מביא סימן על ידי שינוי הטבע[39]:

וכל שליח שבחרו הבורא לשליחותו, עשה[40] לנוהג שנותן לו אות מן האותות הללו, או שינוי טבע כמניעת האש מלשרוף, או לשנות עין[41] הדבר, כגון שהופך בעל חי לדומם... וכאשר מוסר לו סימן מסוג זה נתחייב כל מי שראה אותם מבני אדם לכבדו ולהאמין לו בכל מה שיאמר להם... מפני שהוא נאמן לפניו.

לדעת רס"ג האות ושינויי הטבע הם הם הדרך היחידה שבה מאמת הנביא את נבואתו ואת הישלחו על ידי הבורא.

הרמב"ם מסכים עם רס"ג שאחת הדרכים שבעזרתם מאמת הנביא את נבואתו היא עשיית אות[42] ונס, אך סובר שישנן גם דרכים נוספות. האחת - עליו לומר עתידות, ועליהן להתקיים כולן בלי יוצא מן הכלל אפילו בפרט קטן, ובודקים אותו הרבה פעמים[43]. והשניה היא שנביא אחר שהוחזק כנביא אמת מעיד עליו שהוא נביא[44] אמת. זהו הקשר הראשון שבין הנס לבין הנביא.

הקשר השני הוא העובדה שהתורה והנביאים מלאים סיפורים על נביאים שביצעו ניסים, החל ממשה רבינו במכות מצרים, דרך יהושע בבקיעת הירדן ובהעמדת השמש בגבעון, עבור לניסי אליהו ואלישע המפורטים בספר מלכים, וכלה בישעיהו שמשנה את מהלך השמש.

האם מחייב הדבר שאדם יהיה נביא בכדי שיוכל לבצע נס? בספרות חז"ל מוצאים אנו ניסים שבוצעו על ידי תנאים ואמוראים שחיו בתקופת בית שני ואחריה, בתקופה שלא היו בה כבר לא נבואה ולא רוח הקודש[45]. מכאן מוכח שאין צורך להיות נביא ה' כדי לבצע נס, אלא צדקות האדם ודבקותו בקב"ה הם המאפשרות לו זאת.

הקשר השלישי בין הנס והנביא מופיע גם הוא ברס"ג[46]:

שאין הבורא יתרומם ויתעלה משנה עצם דבר עד שיעיר את העם שהוא משנה אותו, והטעם לכך כדי שיאמינו בנביאו

רס"ג סובר שלכל נס תקדם הודעת נביא. קביעתו זו של רס"ג מחייבת דיון נפרד, שהרי יש לנו לפחות ארבעה סוגים שונים של מטרות לניסים - ישנם ניסים להצלת עם ישראל כגון בקיעת ים סוף, ניסים להצלת יחיד מהעם כגון את אברהם אבינו, וכן את חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, וכגון הצלת דניאל מגוב האריות, ישנם ניסים הקשורים להתגלות הקב"ה, כגון אש וקול שופר מן השמים וראיית הקולות בזמן מתן תורה, וסוג רביעי הוא נס לנקמה באויבי עם ישראל כגון האבנים שיורדים בבית חורון בזמן יהושע, וכגון מלאך ה' שמכה במחנה אשור במבואות ירושלים בזמן חזקיהו המלך (ישנם גם שילובים בין המטרות, כגון הצלת עם ישראל ונקמה באויביו).

לא מצאנו בתנ"ך הודעה מקדימה בכל נס, המפורשת בפשוטו של מקרא. וכאן נשאלת השאלה, האם כולל רס"ג בקביעתו את כל הניסים הללו, או שיש חילוקים ביניהם? אולי ניסים שנועדו להצלתו של צדיק יחיד אינם כלולים בגדר זה?

בכל אופן, מודה הרס"ג שלניסים שנעשו בתקופת חז"ל לא קדמה הודעת נביא, שהרי פסקה הנבואה ורוח הקודש. והדברים ברורים מתוך דבריו, שהרי הוא כתב שמטרת ההודעה היא "כדי שיאמינו בנביאו", כלומר שמטרת ההודעה איננה מצד הנס, אלא מצד הנביא, ואם אין נביא אין צורך בהודעה.

ד. כתיבה היסטורית נבואית

כתיבה היסטורית נבואית גם היא חלק מתפקידיו של הנביא. נביאים ראשונים הם דוגמה מובהקת לכך. תיאור המאורעות כפי שהתרחשו, נכתב בנבואה על ידיהם. הגמרא בבבא בתרא[47] אומרת, שיהושע כתב את ספרו, ושמואל כתב את ספר שופטים ואת ספר שמואל עד לתיאור מותו, ושנתן הנביא וגד החוזה השלימוהו, ושירמיהו כתב את ספר מלכים. לפי רש"י[48] הנביאים כתבו את ספריהם רק לפני מותם, ואם כן הכתיבה ההיסטורית הנבואית אינה שליחות לדורם, אלא לדורות עולם.

במה מתייחדת הכתיבה ההיסטורית הנבואית? לא נעמוד במסגרת זו על כל עקרונותיה ועל כל מטרותיה, ונסתפק בציון עקרונות כלליים. הכתיבה ההיסטורית הנבואית מתייחסת רבות לפן הערכי, התורני והדתי. למשל, תאור העבודה הזרה ששבטי ישראל עבדו בתקופת השופטים עובר כחוט השני לכל אורך הספר[49]. היא גם מתייחסת לאנשים הפועלים במושגים של טוב ורע. בתאור מלכי ישראל ויהודה בספר מלכים, מופיעה בצורה קבועה ההערכה האם המלך עשה הישר בעיני ה' והלך בדרכי דוד, או שעשה הרע בעיני ה'[50]. השגחת ה' בעולם, ותגובתו על מעשי עם ישראל ועל מעשי אומות העולם, גם הם מהווים מרכיב מרכזי בכתיבה ההיסטורית הנבואית. הפלשתים ששבו את ארון ה' לוקים בעוון זה[51], ולהבדיל, דוד מונה את עם ישראל, וכעונש מתים שבעים אלף איש מעם ישראל[52].

אך בודאי שספרי הנביאים מלאים גם בפרטים צבאיים, מדיניים, כלכליים, דמוגרפיים, חברתיים, גאוגרפיים, תאריכים, אורך תקופות היסטוריות, ובפרטים על צמחים ועל בעלי חיים. ישנם פרטים על משפחות שונות, מקצועות שונים, ואפילו תיאורים בעלי אופי פסיכולוגי. חז"ל ובעקבותיהם הראשונים והאחרונים ראו ערך בסדרי הזמנים כשלעצמם. למשל, לגבי סדרי הזמנים בתנ"ך יש בידינו הספר 'סדר עולם', המיוחס לתנא רבי יוסי בן חלפתא. גם ראשונים כראב"ד הראשון והמאירי ועוד כתבו חיבורים שונים העוסקים בכרונולוגיה. לימוד הרקע הכללי והריאלי שהיה קיים בתקופת התנ"ך מאפשר להבין נכוחה את המאורעות ואת יחס הקב"ה אליהם, יחס שמתגלה דרך הנבואה (כגון נביאים אחרונים המתייחסים למאורעות שהתרחשו בזמנם, ותוארו בנביאים הראשונים), ודרך דברי חז"ל.

ה. סיכום

הגר"א בביאורו לפרק שבו מוקדש ישעיהו לנביא, על הפסוק 'ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו, ואומר הנני שלחני'[53], מסביר:

ומי ילך לנו. פירוש, אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, שלא מצינו שהתפלל בעד ישראל. יונה תבע כבוד הבן, שלא רצה בתשובת נינוה שלא יצא ריעותא לישראל, ולא תבע כבוד האב. אבל משה אמר למה יחרה וכו'[54] ודי זהב וכו'[55], ותבע כבוד האב, ואמר לישראל חטאתם חטאה גדולה, וזה שכתב כאן: ומי ילך לנו, רצונו לומר בשביל שנינו.

הגר"א מסביר שכבוד האב הוא לדרוש מעם ישראל לחזור בתשובה, ולהוכיחו בדברים על חטאיו, וכבוד הבן הוא להתפלל עבור עם ישראל. מקור דברי הגר"א הוא המכילתא דרבי ישמעאל[56]:

נמצאת אתה אומר שלשה בנים הם, אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא בכבוד האב. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן שנאמר נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת, לכך נכפלה נבואתו...אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן... ומה נאמר שם... ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך... שאי איפשי בנבואתך. יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב... [מה כתיב] ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר, שנית נדבר עמו לא שלישית.

בדברי הגר"א מוזכר משה כדורש כבוד האב והבן, בעוד שבמכילתא מוזכר ירמיהו. יתכן שמכיוון שישעיהו קדם הרבה לירמיהו לא יתכן שהדוגמה שתובא לו תהיה מנביא המאוחר לו. יתכן שמקור דברי הגר"א הוא הפסיקתא רבתי שמזכיר ארבעה בנים[57]:

אלא ארבעה בנים [הם], אחד תבע כבוד האב ולא תבע כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב, ושנים תבעו כבודו של בן וכבודו של אב. אליהו תבע כבודו של הקדוש ברוך הוא, כשהיה עומד ומקטרג...

ואם כי אין שם פירוט כי הנוסח שבפנינו חסר, יתכן שבפני הגר"א היה הנוסח שלם, והיה כתוב בו שהבן הרביעי הוא משה שתבע את כבוד האב ואת כבוד הבן גם יחד. ואולי גם בפניו לא היה כתוב במפורש, והוא כתב זאת מסברתו. בכל אופן למדנו מדברי הגר"א בהקשר לדברי חז"ל הללו, שמשה, ישעיהו וירמיהו דרשו שלושתם את כבוד האב, וגם את כבוד הבן. כבוד האב כולל את שליחויות הנביא ומשימותיו הנעשים לכבודו של הקב"ה, וכבוד הבן - הנעשים לכבודו ולסיועו של עם ישראל.

הנביא מתפלל עבור העם, וזהו כמובן כבוד הבן[58]; הוא מתייסר, מוכה, מאויים ונהרג, פעמים הוא עושה זאת לכבוד הבורא, ופעמים לכבוד הבן; הניסים הנעשים על ידי הנביא, וניסים שהוא מבשר עליהם טרם בואם, אלו הקשורים להתגלות הקב"ה הם לכבודו, ואלו שנעשים להצלת עם ישראל, להצלת יחיד מהעם, ולנקמה באויבי עם ישראל הם ודאי לכבוד הבן[59].

למה נועדה הכתיבה הנבואית ההיסטורית? זו המבטאת את התגלות ה' ואת דרכי השגחתו היא לכבוד שמים, וזו המביעה את הצלחות עם ישראל וכבודו היא לכבוד הבן. הפרטים והתיאורים שאינם באים לכאורה לא לכבוד האב ולא לכבוד הבן, מטרתם להמחיש את הקשר הנבואי בין ריבונו של עולם לבין עם ישראל, קשר זה החל מאבות האומה, ונמשך עד לתחילת בית שני. הקשר הנבואי אשר עם ישראל זכה לו, הוא אחד מסימני הבחירה האלוקית בנו[60].

[1] מאמר זה הוא המשכו של המאמר הקודם: 'שליחויות הנביא ותפקידיו'. מאמר זה התפרסם לראשונה בהמעין מו, ד (תמוז תשס"ו), עמ' 36-25. [2] שמות לב, יא-יג, לא-לב. [3] במדבר יד, יג-יט. [4] במדבר טז, כב. [5] עמוס ז, א-ו. [6] ירמיהו יד, יא. [7] פז, א. [8] הושע א, ב-ג. [9] שם ע"ב. [10] הושע ב, א-ב, כה. [11] ומצאנו דבר דומה באברבנאל, שהנביא מקבל מה' רק את המסר הנבואי והוא זה שמנסחו, ובספרי הנביאים נכתבו דבריו וסגנונו. כך גם מצאנו בספר תהילים בפרקים שמתחילים ב'מזמור לדוד', שחז"ל אמרו לנו בפסחים שקודם אמר שירה ואח"כ שרתה עליו רוח הקודש, שנראה שכוונתם היא שהוא אמר את הפרק מלבו ומדעתו, ורק אחר כך קיבל גושפנקא של רוח הקודש; אך שם מדובר בכתובים וברוח הקודש, ולא בנבואה. [12] לב, א. [13] שמות לב, ז. [14] דברים ט, יד. [15] א, יג. [16] משלי טו, כט. [17] ח"ג פ"ג, עמ' 104 בהוצאת פלדהיים. [18] רמב"ם יסודי התורה פ"ז ה"א; מורה נבוכים ח"ב פל"ב; על פי הגמרא בנדרים לח, א. [19] ירמיהו יט, יד – כ, ו. [20] פרק כו פס' ח ואילך. [21] רש"י פס' כו: וגם איש היה מתנבא - מי שאמר זו לא אמר זו, עד כאן דברי צדיקים, ועמדו רשעים שהיו שם ואמרו: גם איש מתנבא וגו', כשם שאוריה נהרג יהרג ירמיה, כך מפורש בספרי. [22] דהי"ב כד, כ-כא. [23] ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה נאמר: שבע עבירות עברו ישראל באותו היום, הרגו כהן, ונביא, ודיין, ושפכו דם נקי, וטימאו את העזרה, ושבת ויום הכיפורים היה. ובקהלת רבה פרשה ג סי' טז נאמר שדמו של זכריה היה תוסס במשך 'רנ"ב שנה מן יואש עד צדקיה', ונבוזראדן כשעלה להחריב את ירושלים מצאו תוסס, ושפך עליו דמי הרבה יהודים עד שאמרו לו במה מדובר, וכך מופיע גם בבבלי גיטין נז, עב. אך בקהלת רבה פרשה י סי' ד מובאת בקורת על זכריה: 'אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח', כי באתה לך ממשלה אל תנח מדת ענוותנותך, ללמדך שכל המניח ענוותנותו גורם מיתה לעולמו, וחטאת לדורו. וממי את למד? מזכריה, שנאמר: ורוח אלהים לבשה את זכריה וגו' ויעמוד מעל לעם, וכי מעל ראשי העם היה הולך? אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך וכהן ונביא ודיין, התחיל מדבר גדולות, ואומר להם: למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו וגו', מיד ויקשרו עליו וירגמו אותו אבן במצות המלך... אבל יחזיאל לא עשה כן, אלא (דהי"ב כ, יד) ויחזיאל בן זכריה בן בניה בן יחזיאל בן מתניה הלוי מבני אסף היתה עליו רוח ה' בתוך הקהל, מהו בתוך הקהל? שהשוה עצמו לקהל... [24] יחזקאל יב, ג-טז. [25] ח"ב פמ"ו. [26] פז, א. [27] ירמיה יג, א. [28] ספר חסידים מהדורת הרב ראובן מרגליות (י-ם תשי"ז) סי' קצג. [29] הושע א, א. [30] שם. [31] ישעיהו נ, ו: גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק. [32] פס' ד-ה. [33] היה אולי מקום לומר שיסוריו היו כדי שיחוש בצער השכינה; אך רש"י ממשיך: ותכפר על עוונם. [34] השווה דרך ה' לרמח"ל, חלק שני, פרק שלישי 'בהשגחה האישית' סוף אות ח, בנוגע ליסורי הצדיק עבור אחרים: "ואמנם כיון שהם שלמים וראויים לטוב, ושהם מתייסרים רק בעבור אחרים, ודאי שתתפייס מידת הדין במועט בהם כבמרובה בחוטאים עצמם". הרמח"ל עוסק שם בצדיקים המכפרים לא רק על דורם הם, אלא על כל הדורות כולם, ויתכן שגם ישעיהו כלול בהגדרה זו, כי הוא מכפר במקרה זה על דורות שעברו במשך שלוש מאות ותשעים שנה. [35] כ, לה-לז. [36] דברי הרמח"ל הנ"ל תקפים גם כאן, למרות שכאן עוסקים בכפרה על דור אחד; לכן מדגישים חז"ל 'טיפת דם', והיא תמורת מניעת מותם של רבים מעם ישראל. [37] על תחילת הושע (עמ' כ); הדברים מובאים כאן בשינויים קלים. [38] יחזקאל כד, טו. [39] הנבחר באמונות ובדעות, מהדורת הרב יוסף קאפח (ירושלים וניו יורק התש"ל) המאמר השלישי עמ' קכד-קכה. [40] =הבורא. [41] הרב קאפח כותב בהערה שניתן לתרגם 'עצם'. [42] הרמב"ם יסודי התורה פ"ז ה"ז ופ"ח ה"ב. [43] בעבודת המלך לרב קרקובסקי הסתפק בכמה פעמים מדובר. ובספר ארבעה טורי אבן, הובא בספר הליקוטים לרמב"ם פרנקל, כתב בביאור הרמב"ם שמדובר על שלוש פעמים. ולפי דבריו קצת קשה להבין מדוע לא כתב כן הרמב"ם במפורש. [44] שם פ"י ה"ה. [45] ראה רשימה בספר בית יחזקאל לר' משה יחיאל הלוי צוריאל (וייס), בני ברק תשמ"א, עמ' קכב. הרב צוריאל מונה שם שלושים ואחד ניסים, שחלק מהם כוללים בתוכם כמה ניסים. [46] שם עמ' קכה. [47] יד, ב – טו, א. [48] טו, א ד"ה כתבו ישעיה. [49] פרק ב כולו; ג, ז-ח, יב; ד, א; ו, א, כה-לב; ז, ד ברש"י וברד"ק; ח, לג-לה, וכן הלאה על זו הדרך. [50] למשל: מלכים ב ח, יח, כז; יב, ג; יג, ב, ועוד. [51] שמואל א ו. [52] שמואל ב כד. [53] ו, ח. [54] מתפלל על עם ישראל לאחר חטא העגל, ובעוד מקומות. [55] משה מסנגר על עם ישראל, עד כדי אמירה שנקראת בפי חז"ל הטחת דברים כלפי מעלה, כמבואר בברכות לב, א - מאי ודי זהב? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די - הוא גרם שעשו את העגל. [56] פרשת בא, מסכתא דפסחא פרשה א' ד"ה בארץ מצרים. [57] פסיקתא רבתי, מהדורת ר"מ איש שלום, פרשה כ"ט ד"ה דבר אחר איכה. [58] אמנם בכל תפילה עמוקה ישנה עבודת ה' שהיא כבוד שמים, עיין במאמרי 'מלכות ועבודה בתפילת שמונה עשרה', 'המעין' תשרי תשנ"ב. וע"ע במאמרי הנ"ל בהע' 1, בעיקר בסיכום עמ' 32. [59] אם כי אויבי עם ישראל הם גם אויבי ה', כנאמר ברש"י שמות טו, ז: וברוב גאונך תהרס קמיך - תמיד אתה הורס קמיך הקמים נגדך; ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר (תהלים פג, ג) כי הנה אויביך יהמיון, ומה היא ההמיה? (שם ב) על עמך יערימו סוד, ועל זה קורא אותם אויביו של מקום. וכן ברד"ק נחום א, ב: ואויבי ישראל הם אויבי הא-ל וצריו. והמקור לכך בחז"ל הוא בספרי זוטא (פיסקא י אות לה): ויפצו אויביך וינסו משנאיך, וכי מה הם כל גויי הארץ וכל ממלכות האדמה שהם קרואים אויבים ושונאים למקום? אלא כל שהוא אויב ושונא לישראל, כאלו הוא אויב ושונא למקום... כשהוא אומר עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו), הא ידעת שכל זמן שישראל בצרה אף הקב"ה כאלו עמהן בצרה (המקורות האחרונים נמצאו בעזרת פרוייקט השו"ת של בר אילן). אויבי ישראל הם כאמור אויבי ה' כי עם ישראל מייצג את הקב"ה בעולם; אך הרבה פעמים שונאי ישראל מבזים ומתריסים בגלוי כלפי מעלה, כגון פרעה וסנחריב, בשתי האפשרויות יהיה בנקמה בהם גם כבוד ה'. [60] ברכות ז, א: ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו; בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר: הלא בלכתך עמנו, בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו, שנאמר: ונפלינו אני ועמך. ועי' כוזרי מאמר א אות קטו: ועם כל זה לא ישתוה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם, תכלית ענינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים, אך לא נביאים. האמור בכוזרי הוא לגבי גרי צדק, וקל וחומר לגבי גויים.