אכתוב דברי הספד קצרים: בשנת תש"פ, נעקר מעם ישראל הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, חתנו של הגאון האדיר הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל.
זכיתי ללמוד אצלו בשתי מסגרות, גם כשלימד קבוצה לא גדולה בישיבת בית אל, וגם במכון אריאל, המכונה מכון הארי פישל, כשלמדתי שם אבן העזר במשך שנה.
מתוך הכרת כשרונותיו של הרב, הוא מונה ישירות לבית הדין הגבוה של הרבנות הראשית, למרות שלא עבר קודם את המסלול הרגיל של הדיינים: דיין בבית דין אזורי, ואב בית דין אזורי.
הרב מסר שיעורים והפיץ תורה בכל מקום שהתבקש, ובלי שום גוזמה לימד אלפי שיעורי עיון במשך ימי חייו. שיעוריו לא היו קלים להבנה, ודרשו ריכוז והתמצאות בסוגיות הנלמדות, והוא מגדולי מפיצי התורה שבדור, ואולי הגדול שבהם.
לרב היה מאור פנים שנבע משלימות פנימית; ענווה היתה משוכה על אישיותו; הוא התנהג בפשטות – לא היתה לו מכונית, והוא נסע כאחד העם באוטובוסים. הרב לימד בכל המסגרות התורניות בלי הבדלי מגזרים, ואהב את כולם.
אזכיר שאלה ששאלתי אותו, כששנינו עמדנו צפופים בנסיעה באוטובוס בירושלים. גם הרב זלמן נחמיה עמד, כי לא הכירו אותו, ולא עמדו לכבודו. הנושא שעמד על הפרק היה הקמת בית משפט לחוקה, כחלק מן הנסיון לעצור את המהפכה המשפטית הדורסנית שיצר אהרן ברק. ושאלתי היתה: האם מותר יהיה ליהודים שומרי תורה ומצוות להשתתף כשופטים בבית משפט שכזה? האם אין בכך משום מרים ידו על תורת ישראל? שהרי הם אינם דנים על פי דיני התורה?
הרב זלמן נחמיה ענה לי, שלדעתו מותר הדבר, כי השופטים לא ישפטו על פי חוקי הערכאות, ושאר חוקי המדינה אלא על פי דעתם וסברותיהם, והם יבחרו לתפקידם כנציגי ציבור וכפוליטיקאים, ואם כן בית המשפט יהיה מעין בית נבחרים, ולא בית משפט.
את אותה השאלה שאלתי את הראשון לציון, הגאון הרב שלמה עמאר שליט"א, והוא סבר אחרת, ולדעתו גם בבית משפט כזה יש משום ערכאות הגויים, ואסור להשתתף בו.
Comments