'בצדק תשפוט עמיתך' – החובה לדון את חברו לכף זכות

הרב מנחם שריידר והרב אברהם נחשון

במאמר זה נדון בענין "בצדק תשפוט עמיתך", ונגדיר את מהות המצווה ויסודה. כמו כן נבאר את יחס הראשונים השונים לחובה לדון את חבירו לכף זכות, תוך התמקדות בשיטת הרמב"ם.

א

נאמר בתורה "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). וכתב הרמב"ם בספר המצוות (עשין קעז), שמצווה זו כוללת שלושה חלקים. החלק האחד מוטל על הדיין בשעת הדין, והוא "להשוות בין שני בעלי הדין, ושנשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קיצורם". החלק השני של המצווה מוטל על כל אדם שיודע ובקי בדיני התורה, והוא כולל את החובה לשפוט את הדין ביחיד.[1] החלק השלישי במצווה זו מוטל על כל אדם, והוא כולל את החובה לדון את חברו לכף זכות. שני החלקים הראשונים של המצווה קשורים, אפוא, רק לדיינים ולהליך השיפוטי בבית הדין, בעוד שהחלק השלישי נוגע לכל אדם וחל מחוץ לבית הדין.

ייתכן להסביר שלדעת הרמב"ם זו מצוות עשה כוללת, כך שאין קשר בין הנושאים השונים הכלולים בה. זאת בדומה למצוות לא תעשה של "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו). מאידך, סביר יותר לומר שיש קשר בין חלקי המצווה. כך היא אכן דעת ספר החינוך (מצווה רלה), אשר מנה במצווה זו שלושה חלקים כמו הרמב"ם, והוסיף שיש קשר בין חלקי המצווה: "להועיל בישוב בני אדם עם יושר הדין, ולתת ביניהם שלום עם סילוק החשד איש באיש". כלומר: קיום החברה בשלום ובדין אמת, יחד עם סילוק חשדות. לפי הסברנו להלן בדעת הרמב"ם, יתברר כי הקשר בין שלושת חלקי המצווה הוא מובהק אף יותר.

הסמ"ק הביא את החובה לדון את חברו לכף זכות בשתי מצוות שונות. במצווה ח כתב שחובה זו היא חלק ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", כלומר חלק ממצוות בין אדם לחברו. נציין, שניתן להסביר עמדה זו בשתי דרכים: אפשרות אחת היא שמדובר בחובה כלפי חברו, כמו מצוות "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) וחובת הכרת הטוב.[2] התורה מצווה עלינו לשפוט את חברינו לצד זכות, וזוהי דרך ההסתכלות המחייבת. לחלופין, ניתן להסביר שמצווה זו היא בגדר חסד כלפי חברו, אך לא חובה.

במקום אחר (מצווה רכה) קשר הסמ"ק את החובה לדון לכף זכות לנושא התשובה, וכתב: "מתוך שידונו לכף זכות – יחשוב אין חוטא רק אני, וישוב לבוראו". כפי שעולה מן ההקשר הנוכחי, החובה לדון את חברו לכף זכות איננה חלק ממערכת המצוות שבין האדם לחברו, אלא בין האדם לעצמו (או למצער לבוראו).

ב

נאמר במשנה במסכת אבות (א, א): "הוי דן את כל האדם לכף זכות". הרמב"ם בפירוש המשניות שם כתב, שיש לחלק בין שלושה סוגי אנשים: צדיק המפורסם במעשיו הטובים, יש לדונו לכף זכות גם כאשר לימוד הזכות נראה בלתי סביר. זאת בהסתמך על המימרה "החושד בכשרים לוקה בגופו" (שבת צז, ע"א). רשע שהתפרסמו מעשיו הרעים, יש לדונו לכף חובה גם כאשר לימוד החובה נראה בלתי סביר. זאת בהסתמך על הפסוק "כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בליבו" (משלי כו, כה). הסוג השלישי הוא אדם שאיננו מוכר לך, ועליו אומר הרמב"ם ש"אם המעשה נוטה לכל אחד משני הצדדין – חובה בדרך החסידות לדונו לכף זכות". מכאן עולה, שאם המעשה נוטה יותר לכיוון הרע – אין חובה לדון אדם זה לכף זכות.[3]

נבקש להתמקד בביטוי בו נקט הרמב"ם: "חובה בדרך החסידות". לכאורה, זהו דבר והיפוכו: 'חובה' איננה תלויה ברצונך, בעוד שמידת חסידות מלמדת על התנדבות עצמית מעבר למחויבות הבסיסית. מה פשר הדברים?

ניתן להציע שני הסברים. בכיוון אחד נאמר שהרמב"ם רואה את מצוות "בצדק תשפוט עמיתך" כמידת חסידות, אלא שיש אנשים – תלמידי חכמים – שמצווים לנהוג במידת חסידות לא כהתנדבות, אלא כחובה ממש. להלן נציע אפשרות זו בהלכות דעות לרמב"ם. בכיוון שני נאמר שמצוות "בצדק תשפוט עמיתך" היא אכן חובה ממש לכל בני האדם, וכוונת הביטוי "בדרך החסידות" היא שמדובר בחסד כלפי הזולת. יש חובה לדון את הזולת לכף זכות, אלא שחובה זו היא בגדר חסד כלפי חברך. להלן נבאר אפשרות זו יותר.

רבנו יונה, בפירושו למסכת אבות שם, חידש נדבך נוסף בנוגע לצדיק. לדעתו, אפילו אם ראית את הצדיק חוטא - אין להרהר אחריו, כי בוודאי חזר בתשובה (מקור הדברים בברכות יט, ע"א). מאידך, אפילו אם ראית את הרשע שעשה בבירור ממעשה טוב – עליך לדונו לחובה, ולומר שעשה זאת רק כדי להחזיק עצמו צדיק בעיני הבריות. גישה זו מסתמכת על אותו פסוק שציטט הרמב"ם ממשלי – "כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בליבו".

ג

הזכרנו את עמדת הרמב"ם בספר המצוות ובפירוש המשניות, לפיה "בצדק תשפוט עמיתך" היינו מצווה לדון לכף זכות. דא עקא, המעיין בהלכות דעות לרמב"ם (ה, ז) יראה שהרמב"ם הזכיר ציווי זה רק ביחס לתלמיד חכם:

תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות. וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח. ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים – אומר, ואם לאו – שותק...

הרמב"ם, אם כן, כולל את ההוראה לדון לכף זכות במסגרת הדרישות המיוחדות מתלמיד חכם. בהלכות יסודי התורה (ה, יא) אף כלל דרישות אלו מתלמידי החכמים כחלק ממצוות קידוש השם המיוחדת להם דווקא. כיצד נסביר, אפוא, את שתיקת הרמב"ם ביחס לחובת כל אדם לדון את חברו לכף זכות?

החפץ חיים בפתיחה לספרו (עשין ג, ובבאר מים חיים) סובר, שדעת הרמב"ם להלכה היא שחובה על כל אדם לדון את חברו לכף זכות. אין זו מידת חסידות בעלמא, אלא חובה ממש, והיא חלה גם לגבי חברי שאני יודע בו שהוא בינוני. את דברי הרמב"ם בהלכות דעות הוא מיישם לגבי מי שאין מכירו כלל, ואין יודע אם הוא צדיק או רשע. לגבי אדם כזה אין מצווה לדון לכף זכות, אלא זו רק מידת חסידות.

לחלופין ניתן להציע, שלדעת הרמב"ם המצווה לדון לכף זכות איננה חובה המוטלת על כלל הציבור, אלא רק על תלמיד חכם בהתאם לדרגתו. זהו פשר הביטוי "חובה בדרך החסידות" שציטטנו לעיל מפירושו למשנה. כמו כן, לדעת הרמב"ם המצווה לדון לכף זכות נוגעת רק לבינוני, ובכך גם עוסקת המשנה באבות. השיפוט לגבי צדיק נובע ממקור אחר ("החושד בכשרים"), והשיפוט לגבי רשע – מהפסוק במשלי. לפי פירושנו זה, גם בהלכות דעות – הרמב"ם התייחס רק לחובה המוטלת על תלמיד חכם ולגבי שיפוט של אדם בינוני. רק במצב כזה יש חובה לדון את חברו לכף זכות. ממילא, לפי הסברנו, כאשר יהודי שאיננו תלמיד חכם מנתח את מעשי הזולת – אין הוא מצווה לדונו לכף זכות. ובכך גם יובן הקשר ההדוק בין שלושת חלקיה של מצוות "בצדק תשפוט עמיתך": כולן עוסקות ביחסיו של תלמיד חכם עם הזולת: בשבתו כדיין (שני החלקים הראשונים – לשמוע את בעלי הדין והחובה לשפוט את הדין ביחיד), כמו גם בעומדו מחוץ לבית הדין (החלק השלישי – החובה לדון לכף זכות).

פורסם לראשונה בעלון שבות בוגרים, כד (תשרי תשע"א), עמ' 76-73. [1] בגרסת הרב קאפח, וכן יש גורסים במהדורת ר' חיים הלר, נאמר שחובה זו שייכת דווקא כשהחלו לדון בפניו. [2] ראה דעת הרב יצחק הוטנר ב'פחד יצחק' (ראש השנה, מאמר ג). [3] בשערי תשובה (חלק ג, סימן ריח) הסכים עם פירוש הרמב"ם, והוסיף שבאיש בינוני – כזה שנזהר מלחטוא, אולם מעת לעת נכשל – אם המעשה שקול יש לדונו לכף זכות, ואם נוטה לרע חובה לדונו כספק, כלומר לא להכריעו לא לזכות ולא לחובה.